תתפלאו, אבל ראש עירית ירושלים ניר ברקת הוא חבר שלי בפייסבוק. אני מקבל ממנו הודעות (לא אישיות, חלילה) ונדהם לעתים מהאותנטיות שלו בכלי התקשורת הזה. בתחילת השבוע קיבלתי עוד מסר כללי, שכולו דברי שבח והלל לנשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. דומה שברקת קיבל אור ירוק למדיניות החד-צדדית שלו בעיר. ראש העיר קורא את המפה הגלובאלית דרך משקפיים ורודים-שחורים, ממש כמו בנימין נתניהו. שניהם קיבעו את מקומם במפה המוסרית כלאומנים חסרי מעצורים, שתולים את כל תקוותיהם באיש כמו טראמפ, הנחשב למצורע פוליטי בארצות רבות בעולם. הוא יכול אמנם לקבל תמיכה בכל הנוגע למדיניותו כלפי צפון קוריאה, שגם היא לוקה בצביעות.
מעצמה גרעינית כמו ארצות הברית מתקשה למצוא בסיס מוסרי לתוקפנותה כלפי מדינות גרעיניות אחרות. אבל סביב צפון קוריאה נוצר קונסנזוס בינלאומי, וטראמפ מנצל אותו היטב כדי להסיח את הדעת מכישלונותיו המוסריים במקומות אחרים. "ההכרה" בירושלים כבירת ישראל היא כישלון קולוסאלי, החוזר לוושינגטון כמו בומרנג. נשיא אמריקאי אינו יכול להרשות לעצמו להתבטא בזירה הבינלאומית כאילו היה חבר קיצוני במיוחד במרכז הליכוד. טראמפ קנה לעצמו אהדה רק בחוגים הישראלים המבודדים את עצמם ומתעלמים לגמרי ממצבה של ישראל באזור ובעולם. איומיו של הנשיא כלפי מדינות רבות בשם נתניהו גורמות נזק גם לארצו וגם לישראל עצמה.
טראמפ מבקר בכותל המערבי עם הרב שמואל רבינוביץ׳ ומרדכי ״סולי״ אליאב, מאי 2017 (צילום: מתי שטרן, שגרירות ארה״ב בתל אביב)
אפילו יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, נאלץ להכריז שארצות הברית לא נחשבת בעיניו ובעיני בני עמו למתווך הוגן. כדאי להתעכב לרגע על משמעות הדברים: עבאס נחשב בעולם הערבי לווסל של האמריקאים, למשת"פ שמאפשר לזרועות המודיעין של ארצות הברית לשלוט בארצו, להכפיף את כוחות הביטחון שלו לאינטרסים האמריקאיים והישראליים, שנתפסים ברמאללה כזהים. עבאס מבין, אחרי ההחלטה הטראומטית של טראמפ בנושא ירושלים, שהוא לא יוכל לשמש כמנהיג לגיטימי בפלסטין מבלי לנער את חוצנו מהנשיא. ההחלטה של טראמפ שגרמה לפרץ עליצות מתלהם כזה, אילצה את הפלסטינים לנקוט בצעד מדיני חסר תקדים. הם הפסיקו להתייחס ליריקות בפרצופם כאל גשם. כדאי לשמור על פרופורציות: הרשות הפלסטינית התמכרה לחסדי האמריקאים, וזכתה בכך גם לתמיכה ירדנית שקטה. קשה לדעת כיצד תוּמר ההתמכרות הנוחה ומקהת החושים הזאת בלהט מהפכני בנוסח שנות השבעים.
אם עבאס מנסה, לפחות באורח רטורי, להתנקות קצת ממעשיו בשנים האחרונות, נתניהו ונציגו בעיר, ברקת, ממשיכים להתמסר לטראמפ בתאווה גדולה. מקומם באגף הימני הקיצוני של המדיניות העולמית כבר מובטח, והשנאה כלפי ישראל גוברת בכל מקום.
רק מעטים כאן מוכנים להתמקד בצרה האמיתית שהמיטו עלינו מנהיגינו בדרכם קיצרת הראות. הקרע עם האגף הליברלי הגדול של יהדות ארצות הברית יקשה מאוד על נתניהו לרתום אותם לעגלתו. מי שקורא התבטאויות של מנהיגים בקהילה הליברלית החשובה מבין שמאז שראש ממשלת ישראל התקומם נגד הנשיא ברק אובמה באורח כל כך בוטה, הוא יצר דור שלם של יהודים אמריקאים צעירים שעצם אזכור שמו של נתניהו מעורר בהם תיעוב. דור הביניים של יהודי אמריקה, וגם בניהם ואפילו נכדיהם, לא יתמכו באופן אוטומטי ב"ישראל של טראמפ". הם נרתעים מהתמיכה הגדולה בטראמפ מחוגי הימין האמריקאי. לרבים מתומכי טראמפ יש רקורד אנטישמי ואפילו פרו נאצי, ושום תרגילי יחצנות לא ינקו את עברם המשוקץ. יש להניח שהנשיא שיחליף את טראמפ יהיה גם הוא פרו ישראלי במידה מסוימת, והמדיניות האמריקאית שסולדת מעמים עניים בכלל ועמים מוסלמיים בפרט, לא התחילה עם טראמפ. אבל כל נשיא חדש יוכל להתנער בקלות רבה מההכרה בירושלים כבירת ישראל ומכל ההתנחלויות שנבנו על האדמה הכבושה. לא בהבל פיו של טראמפ הבלתי אחראי ניתן לברוא מציאות חדשה באזור ובעולם.
גם הקרע שנבעה ביחסי ישראל עם הקהילה השחורה בארצות הברית הוא משמעותי מאוד. מאז עליית אובמה לשלטון קיים תהליך של פוליטיזציה בקרב השחורים, שחלק מהם התמקמו בשולי המעמד הבינוני האמריקאי. תומכי טראמפ בקרבם בטלים בשישים מבחינה מספרית ומשקלם הפוליטי עלוב מאוד. ההנהגה הליברלית של יהודי ארצות הברית מנסה כבר שנים לאחות את הקרע עם השחורים, ותמכה בה בהכרזות המתונות יחסית של אובמה כלפי העולם המוסלמי. טראמפ ואנשי הימין הקיצוני שלו דווקא מעוניינים בעימות עם חלק ניכר מהמוסלמים ויכולתם להבחין בין גוונים ומגמות שונות באיסלם היא די מוגבלת. זה אולי מעודד את עולי אמריקה בהתנחלויות ובזרמים האורתודוקסים בארצות הברית, אבל מדכא את רוחם של מאות אלפי האינטלקטואלים, אנשי העסקים, המרצים ובעלי המקצועות החופשיים באמריקה. נתניהו מוסיף שמן למדורה בתמיכתו בחרדים הקיצוניים והדתיים הלאומנים בעירנו, בעיקר אבל לא רק בנושא הכותל. עלינו להפנים ששרים וחברי כנסת שמתייחסים בתיעוב לקהילה הרפורמית הענקית שתורמת כל כך לישראל לא רק בכסף אלא גם בתמיכה פוליטית גדולה, מזיקים באורח ישיר לאינטרס הישראלי; לא רק של "המדינה" אלא גם של העם כולו.
אני לא מתלהב במיוחד ממאבקן של "נשות הכותל" שלוחמות למען זכויות אנושיות ומגדריות, אבל בשטח כבוש. עם זאת, יש להניח שנושא הכותל יוסדר אם יהיה הסכם מדיני בעתיד. אבל השליטה האורתודוקסית באתר היא עלבון גדול ליהודים הליברלים. כמו בכל הנושאים, ראש הממשלה וראש העיר אינם מבינים כלל את הנושא היהודי. מדיניות כהניסטית בנושא דת ובנושאי פוליטיקה גורמת ליהודים רבים בעולם המערבי לשקול שוב את זהותם מול הגל הלאומני-דתי בישראל. אם נתניהו רוצה להעיר שדים מרבצם, הוא טועה ומטעה. האם מאוחר מדי להנהיר לברקת שתמיכתו בליכוד של ביבי תשלול את הלגיטימיות שלו כפוליטיקאי סביר ושפוי?
מועצת הביטחון של האו"ם התקוממה נגד טראמפ. אם הוא לא ילמד לקח מזה, ייתכן שאישים אחרים בארצו יבינו את המתרחש ויפעלו נגדו. נכון שבעלי הון, אילי נפט ויצרניות נשק תומכים לפי שעה בטראמפ, אבל דמוקרטיה רכושנית איננה נמדדת רק לפי התוצאות בבחירות הכלליות. יש להביא בחשבון גם נתונים נוספים כמו חלוקת ההכנסות, הפערים בהשכלה ובאיכות הטיפול הרפואי, היחס לדת, הגזענות והשלכותיה, המהגרים ההיספאנים, האימפריאליזם הכלכלי וזיקותיו לאזורים שונים בעולם. הגורמים האלה ואחרים קובעים גם את הביזור של ההשקפות בנושאים גלובאליים בתוך ארצות הברית.
ישראל חייבת לנקוט זהירות וטאקט לא רק מטעמים מוסריים והכורח לאפשר לפלסטינים עצמאות. בהתחשב במערכת המורכבת של הזירה העולמית והפניית העורף של מדינות אירופה המערבית כלפי המדינה, קשה להניח שראשי עיריית ירושלים יצליחו איכשהו להשאיר אותה "מאוחדת תחת ריבונות ישראל".
ישעיהו ליבוביץ (לפני 30 שנה!) – – "הכותל המערבי, כמו שהוא היום, הוא ממש מתועב בעיני. מפעם לפעם אני מזדמן לעיר העתיקה ורואה את הכותל מרחוק, אבל הנעשה שם מעורר בי בחילה"
ניתן להניח במידה גבוהה של וודאות שתחושת תיעוב ובחילה זו של ליבוביץ לא היתה נקודתית לכותל בלבד. זו היתה בחילה שחורגת מהזניית הדת שבכותל ושנובעת למעשה ממציאות של ברבריזם כללי (יודונאציזם, משיחיזם) שהמדינה וחלקים נרחבים בה מתגלגלים בזה מרצון ומבחירה ללא כל אופק של שפיות.
נדמה ששום דבר לא השתנה בדיאגנוזה ההיא.
אבל קריאה לילד בשמו (כמנהג הפרופ' י.ל.) בישראל היא כמעט תמיד נתפסת כאקט חתרני. היא שמורה, על פי רוב, למסגרות "שוליים" ושם מתאפשר כיום (אולי) לשמוע את האמת (באופן לא-מרומז, לא-מיופה) על היישות ותוכנה. ישראל עסוקה בתיחזוק והעצמת הכוח היהודי והכוחניות-לשמה מעבר לזה אין לה תוכן אחר (אגרוף יהודי מרופד בדולרים ירוקים). שנה (אזרחית) טובה לכולם.
ישעיהו ליבוביץ בשנת 1992:
״וענונו הוא חלאה אנושית בעיני מפני שהוא התנצר״
״תכליתה של הנצרות הינה שלילית קיומה של היהדות שכן הנצרות טוענת שהיא היא היהדות. אני שותף לתיעוב של הנצרות״
ק.א. היקר,
אם איש ימין כלשהו היה אומר את הדברים הנ״ל שאמר ליבוביץ אתה וכותב המאמר הנכבד הייתם מקדישים פרק נרחב (אולי מדי) להקבלה לנאציזם.
אבל לאנשים צבועים יש בעיה: יש להם זכרון סלקטיבי.
אני לא מתפלא שליבוביץ הפך להיות גורו של חלק מאנשי השמאל למרות שבמהותו היה חרדי אדוק אשר בינו לבין תפיסת העולם של השמאל לא היה דבר וחצי דבר.
אלא, שליבוביץ התבטא באופן בוטה כלפי הכיבוש וזה גרם לאנשי שמאל רבים ״להעלים עין ולהחריש אוזניים״ כך שאמירותיו סוננו באופן שרק אלו שהופנו כלפי הממסד והכיבוש תויקו ונשמרו ואילו היתר, כגון הנ״ל, נגנזו או למצער הונחו בתהום הנשייה.
את שנעשה ונאמר דבר לא ישיב, ורק אנשים צבועים מסוגלים לערוך ביוגרפיה של אדם כה מורכב ומסועף כמו ליבוביץ ולחלץ ממנו כמה אמירות שמתיישבות עם דעתם.
ולמר ברעם, אם אתה עוסק בפילוח זהותם של תומכי טראמפ כדי להעיד עליו, אולי כדאי שתעמוד על זהותם של כמה מבוחרי הרשימה המשותפת.
רבקה היקרה (או שמא היקר? "אני לא מתפלא"), ישעיהו ליבוביץ אינו "הגורו" שלי. הוא דוגמא (נדירה) של אדם משכיל, חכם, חושב, בעל עין טובה ובעל ניסוח חד ולא מתפשר. הוא לא דיבר על "הקבלה" לנאציזם אלא על נאציזם-יהודי והסביר שזו הינה מנטליות רווחת בין היהודים בישראל. הפגיעה, האישית, בה חש ליבוביץ בשל צעד התנצרותו של פלוני אינה מובנת לי דיה (ואיני שותף לה) אך היא כשלעצמה מעניינת מאד – הן מבחינה רעיונית וגם מהבחינה הפסיכולוגית. הנסיון שלך להציג את ליבוביץ כאילו היו לו "כמה אמירות" (חסרות מזל?) כנגד מדינת ישראל והאווירה השלטת בה (וכן לשייך לי "צביעות" בשל איזכורו בשטח זה) הוא נסיון מצחיק כאשר כמעט כל כתביו עוסקים בזה. לסיכום: הנסיון להתנקות מטיב המציאות הישראלית-יהודית – כפי שהוא תיאר אותה במשך עשרות שנים – באין ספור הזדמנויות (והכל מתועד לצערכם!!) בתירוץ הטפשי של "אדם כה מורכב ומסועף" מעיד את כל מה שצריך לדעת עלייך. לא להאמין לאיזה תהומות מסוגלים להדרדר הציונים. אני מתאר לעצמי שבעתיד יושקע מאמץ כביר בישראל בכדי להתנקות משיפוטו בכל דרך בזויה שתימצא וללא כל בושה. אין לכם שום גבול.
עוד דבר :
ליבוביץ גם היה ציוני.
אמנם ביקורתי וחריף, אך ציוני.
וזה מה שמבדיל אותו ממך.
אני לא מתכוונת להיגרר איתך להכפשות אישיות.
אני ציונית גאה וזכותך להיות אנטי ציוני.
וזכותי להסתייג ממך.
מה שנוגע לטראמפ, מדובר בפסיכופאט. פשוט פסיכופאט. אין שום מקום שהוא לדבר, על "מדיניותו של טראמפ", היות ומדיניות זו, משתנה ומתחלפת, מרגע אחד למשנהו. רגע הוא בברית עם רוסיה ו-BFF של פוטין; ברגע הבא, שולח הוא נשק כבד, למיליציות הניאו-נאצים באוקראינה. רגע אחד, מנסה הוא לבנות ברית, בין ישראל לסעודיה; במשנהו עושה הכל, על-מנת לחבל בהּ. רגע אחד, מדובר באיש-שלום מחבק – ובמשנהו, בגזען משתולל ומסית… קיצורו של דבר, מדובר במטורף, נקודה.
יחד עם זאת – אני מבין, שאתה בונה על "היהודים הליברליים בארצות הברית" לתיקון המצב. נו, אל תבנה עליהם. ראשית, כאשר הופיע טראמפ, לפני כמעט שנתיים (בימי מסע הבחירות שלו), לפני ועידת-אייפא"ק, הריעו כלל המשתתפים ממושך, להצהרות-טירופו הגזעניות. שנית, גם מתנגדי-טראמפ – במי תמכו, כאיש אחד? ברוצחי-ההמונים, אובאמה והקלינטונית, האחראים לטבח רבבות אזרחים (רבים מהם ילדים), בכל רחבי העולם המוסלמי, בשם אותה "WAW ON TEWWOW" מטורפת שלהם – ואלו גיבוריה, של אותה קהילת "יהודים משכילים וליברליים", גם בארה"ב וגם כאן (מקום בו מכונים הם "אנשי 'מרצ'").