את היום הזה לא אשכח. זה היה בדיוק לפני שנה. הטלפון העיר אותי לפנות בוקר. בולדוזרים באו להרוס בתים בכפר אום אל-חיראן בנגב ובמקום יש נפגעים. יצאנו לכיוון הכפר.
הגענו מוקדם בבוקר לבית החולים בבאר שבע, שם אושפז ח״כ איימן עודה שהגיע לסייע והותקף על ידי המשטרה. משם המשכנו לאום אל-חיראן, שהיה פשוט במצור. בדרך העפר שהובילה אליו היו מחסומים משטרתיים, ומי שניסו להגיע למקום – טיפסו דרך הגבעות. כשהאבק שקע, התברר כמה גדולה הטרגדיה. יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן, מורה מהכפר, נורה, ובעודו מדמם למוות – הרכב שלו הידרדר ופגע פגיעה קטלנית בשוטר ארז לוי.
"מצרף תמונה מעץ זית שנטענו בשנה שעברה באום אל-חיראן. לזכר הימים הרעים שהיו, ולקראת הימים הטובים שעוד נביא כאן, ביחד." ד.ח.
בדרך חזרה שמענו ברדיו את השר גלעד ארדן ונציגי המשטרה ממהרים לקבוע שמדובר ב-"פיגוע דריסה של דאע"ש", ושחברי ח"כ עודה שנכח במקום – "תקף שוטרים". רוב מי שהאזינו לחדשות באותו בוקר כנראה האמינו לדברים, שאחר כך נחשפו – כשקרים תלושים מהמציאות. אפילו השר ארדן נאלץ להודות, אחרי שהתפרסמו צילומי הווידאו, שהדברים לא היו כפי שהציגו אותם באותו בוקר. לא "פיגוע דריסה" אלא ירי באזרח, ואילו איימן – היה זה שהותקף בידי שוטרים, וממש לא התקיף שוטרים.
פגשתי באותו יום את ראאד אבו אל-קיעאן, יו"ר הוועד של הכפר. אדם חזק ואמיץ, שמוביל מאבק נחוש למען משפחתו ושכניו נגד כוונת הממשלה לפנות אותם מהמקום ולהרוס את בתיהם, כדי לבנות על חורבותיהם יישוב קהילתי-דתי ליהודים-בלבד בשם "חירן". "אנחנו מוכנים שבמקום יוקם יישוב משותף ליהודים ולערבים, אין לנו בעיה שיעברו לכאן גם יהודים-דתיים להתגורר פה", הוא אמר לי. "אבל שהממשלה לא תעקור אותנו ושלא תשאיר אותנו בלי פתרונות. זה הבית שלנו".
שבועיים לאחר מכן, צעדתי לצידו של ראאד ברחובות תל-אביב, יחד עם עוד אלפי בני אדם בהפגנה היהודית-ערבית הגדולה שיזמה תנועת "עומדים ביחד" בשיתוף פעולה עם חד"ש ומק"י ועוד כעשרים ארגונים נוספים. הקהל הגדול שהתאסף באותו ערב דרש לשים סוף להריסות הבתים ולגזענות. התרגשתי לשמוע את הדברים הכואבים שאמרה באותה הפגנה ד"ר אמאל אל-אסד, אלמנתו של יעקוב אבו אל-קיעאן, שמתוך הכאב האישי העמוק שלה – הגיעה מהנגב לתל-אביב, לנאום בפני אלפים, ולהציע עתיד של חיים משותפים ושל שוויון.
האסון של אום אל-חיראן – אירע לפני שנה, אבל שהזיכרון שלו אינו מרפה ממני – הוא איתות לנו, לכולנו, לחברה שלנו, לאילו מקומות מסוכנים אנחנו עלולים להגיע. אבל הוא גם מלמד אותנו שדברים יכולים להתפתח אחרת, לגמרי אחרת. אני חושב על ראאד וחושב על אמאל וחושב על האלפים שצעדתי איתם באותו לילה בתל-אביב, ויודע – שאם נשכיל לחלום ולדמיין את החברה השוויונית שמגיע לנו שתהיה כאן, אז נוכל גם לשלב ידיים ולאסוף את הכוחות שיבנו אותה במציאות.
ד"ר דב חנין הוא חבר כנסת מסיעת חד"ש ברשימה המשותפת.
המציאות שאתה חולם עליה בהחלט מגיעה לך ולכל אדם באשר הוא אדם. אבל הכיבוש הישראלי אינו ממש "ישראלי". הכיבוש הישראלי מנוהל מחוץ לשיח הפנים-ישראלי. כלומר הנפשות הקובעות בישראל בהחלט מנהלות את הכיבוש אבל כיבוש אכזרי זה מתואם, בתמונה הגדולה, עם כוח אחר (אימפריאליסטי). ישראלים רבים חושבים שהמציאות בארצם נקבעת ע"י דינמיקה דו-קוטבית נטו: היחסים שבין פלסטינאים וישראלים. מחשבה זו היא ברובה אשליה נאיבית המתעלמת מהאימפריה הקדושה – אותו כוח כלכלי-צבאי, השולט במערב – שרואה באיזור (ובעולם כולו) את רכושה (בשל איזו נעלות חשובה, דת מעוותת או מדחף אפל אחר). האימפריה מדברת לציבור – דרך שלל אמצעי התקשורת שבידה – במתק שפתיים "דמוקרטי" – אבל בתכלס פועלת לפי אג'נדה רחבה ושונה. וכי ראש ממשלה ישראלי – נניח אתה דב חנין – יכלת לחלום לחתום שלום עם פלסטינים ללא תיאום מקדים עם האימפריה?…לכן אין ברירה להסיק שלא ראשי ממשלה ישראלי-ופלסטיני יקבעו לבדם אם יהיה שלום או שלא. במציאות הקיימת כנראה שאין להם הסמכות על גורלם. (הדבר נכון כמובן גם לגבי מדינות אחרות). הקשיבו להרולד פינטר: "Nobel Lecture by Harold Pinter"
מדוע יהודים לא מוכנים לגור בישובי בדואים ? יש תיאורי בלהות על עבריינים בדואים. יש הסתה נגד אורח החיים של בדואים הפטריארכלי וריבוי נשים . חייבים להפיץ את הקומוניזם שמעניק קורת גג לכולם ללא הבדל דת וגזע.