לפני כמה שבועות פנה אליי יהודי חרדי צעיר ליד פלאפל "מעוז" וביקש לדעת את מקור איבתי לכריסטיאנו רולנדו, הכוכב הגדול של קבוצת ריאל מדריד הספרדית. כיוון שנעלמתי בשנים האחרונות ממרקע הטלוויזיה הייתי סקרן מאוד והוא אמר לי מייד, שהוא קורא בקביעות את רשימותיי ב"כל העיר". סבר פניו היה נעים וסקרנותו בהחלט אותנטית והסברתי לו שרונלדו הוא שחקן נהדר גם בעיניי, אבל אני מתעב את ריאל מסיבות רעיוניות והיסטוריות. "בישיבה שלנו יש רוב מוחלט לאוהדי ברצלונה", אמר. הוא הזדהה כאוהב מובהק של כדורגל, בעיקר של ארסנל הלונדונית. זו הייתה שיחה פתוחה ונעימה. זרים שצפו בנו בסקרנות לא ניסו להתערב בשיחה. השמש החורפית שהפיצה אור חיוור על רחוב המלך ג'ורג' סייעה לתחושה הכללית של מתינות וישוב הדעת. הוא הביע את רצונו להזמין אותי לישיבה לדבר על כדורגל עולמי אבל ידע היטב שהרבנים יאסרו זאת. רציתי מאוד לדעת האם הוא וחבריו אוהדים את בית"ר, אבל הוא חייך בביטול ואמר: "חשבתי שאנחנו מדברים על כדורגל". מבטאו האנגלי היה בולט וכך מצאנו מכנה משותף ברור, אם כי הבחירה שלי בווסטהאם יונייטד שהייתה ידועה לו היטב, נראתה בעיניו תמוהה במקצת.

כבר ניהלתי שיחות כאלה עם חרדים, לא רק בנושאי כדורגל אלא גם על פוליטיקה, ספרות ואפילו קולנוע. בשכונה החרדית שליד ביתי מתגוררים צעירים רבים שהם חובבי קולנוע נלהבים. רבים מהם מבקרים בחשאי בבתי הקולנוע בעיר (בעיקר ב"יס פלאנט", שלשם לא מגיעים המורים או המשגיחים בישיבות) אבל חלקם ממש אניני טעם, והשיחות עימם על קולנוע אירופי או אנגלי (זו לא אותה קטגוריה) העידו על מידה רבה של הבנה וטעם משובח. עם צעיר אנגלי אחד שבא מרקע חרדי עמוק, שוחחתי בגלוי על ההיבט הארוטי בסרטים. הוא אמר לי שתמיד סלד מפורנוגראפיה בשל "הכבוד שאותו אני רוחש לאימי ולאחותי", אבל ארוטיקה עדינה וכמעט סמויה מהעין חביבה עליו מאוד. הוא למד בישיבה חרדית בצפון מזרח אנגליה והיה אוהד של קבוצה כושלת מאוד ששמה סנדרלנד. הצעיר טרם החליט על העמדות הפוליטיות שלו. הימין נראה לו כמו הפשיסטים בארץ מולדתו, והוא לא מצא שפה משותפת עם הציבור הליברלי והשמאלי בישראל. "ברני" לא יישאר דתי לזמן רב, אבל הוא לא מרגיש כמו נטע זר מוחלט בישיבה. יש עוד הרבה תלמידים כמוהו, בכל מיני דרגות של מודעות. כל זה עורר בי סקרנות עצומה. שוב הרגשתי ששיטוטיי ברחובות עירנו מלמדים אותי המון על טבעם של בני אדם, שבמבט שטחי נראים זרים לגמרי.

על הנשים בשכונה החרדית הסמוכה למדתי מעט מדי. רבות מהן הן מצודדות למדי, לבושות היטב, מאופרות ועדיין שומרות על ארשת השובבות שלהן. יפה, למשל, היא כבר אמא לשתי בנות, ושמחה מאוד לדבר עימי על התינוקת בת השנה שהייתה איתה בעגלה. היא אמרה שחברותיה מדברות לעיתים בשפה כה בוטה על סקס, שאפילו "אתה היית מסמיק". זה לא היה חדש לגמרי בעבורי. כבר שמעתי בעצמי שיחות עסיסיות כאלה בחברה דתית וחרדית, ואת הנטייה להסמיק איבדתי לפני שנים רבות. שאלתי את יפה מדוע היא וחברותיה זקוקות לשיחות כאלה. היא הביטה בי במבט מתגרה, ואז ענתה שהן מעוררות אותן מבחינה מינית. היא סיפרה שבחוג החברות שלה יש המון קוראות של ספרים חילוניים ושיש לה תחושה שהן יודעות על סקס הרבה יותר מהבעלים. מקץ שנה פגשתי שוב את יפה ברחוב, והבטן שלה העידה על הריון שלישי. בעלה הלך איתה, גבר רזה להבהיל שצעד לידה בעיניים מושפלות. היא לא הראתה סימן כלשהו של היכרות עימי ורק חייכה חיוך קטן, כאילו לעצמה. כעבור שבועיים יפה עצרה אותי בעדינות ברחוב קרן קיימת לישראל, סיפרה לי שבעלה נסע לניו-יורק להשיג קצת כסף מהוריו. היא נראתה קצת אבודה. לבי נכמר, אבל לא יכולתי לעשות דבר למענה.

בעיתונות החרדית התייחסו בעבר ליחס האוהד שלי כלפי הקהילות שלהם, וגם על הביקורת הנוקבת על הפלירט הממושך של חלק מהן עם הימין הפשיסטי. נדמה לי שיש כאן מחדל מצד החילונים בעיר. הקונפליקט המר עם החרדים איננו כורח המציאות ויש למצוא גשרים אמינים ומוצקים, כדי שלא נגיע לקרע מוחלט שלא ניתן לאחותו. אני לא מדבר כאן על סמינרים של הידברות בהנחיה דתית. עד כה לא הגענו למודוס ויוונדי כיוון שהחרדים לא היו מעוניינים בדיאלוג שוויוני. את ההשקפות שלהם הם הניחו על השולחן כאקסיומה שאין עליה עוררין. אף פעם לא התנגדתי להצעותיהם ללמוד ש"ס ופוסקים, אבל הצעתי כתמורה ללמד אותם על אחד העם, קרל מרקס, ונכסי צאן הברזל של הספרות העברית. לצערי, אפילו חיים באר, עצמם ובשרם, לא היה מקובל עליהם כחומר לימוד וקריאה. מי שמנסה לבנות על הקרע בין החרדים לבין הדתיים הלאומנים כדי לגייס חרדים למחנה השלום מעלה חרס בידו. אין מנוס מגיבוש אסטרטגיה שלמה של טובי החושבים והכותבים החילונים, כיצד ניתן להתקרב לחרדים בלי אמצעים מלאכותיים כמו מפגשי הידברות.

אם נצליח במשימה הזאת, נוכל לחשוב על השלב השני, שעיקרו בניית תשתית לחברה חילונית חזקה במרכז ירושלים. הבריחה מהעיר נובעת גם מתחושת ייאוש רעיוני בקרב החילונים: עם חובשי הכיפה הסרוגה אין לנו מכנה משותף כלשהו; בקרב המסורתיים רבה התמיכה בליכוד ובש"ס; ואת השותפים החרדים קשה למצוא בשלב הזה. ההיסטוריה לא נגמרה, והסחף החרדי כלפי הפשיזם עדיין ניתן לעצירה. אני תוהה כמה חילונים בעיר סבורים שעליהם לעשות מאמצים כדי לחזק את המגמות האנטי-לאומניות בקרב החרדים.

חלק מבני דורי הנאורים יותר נעלמים ובתוכם בלט השבוע מותו של בן עירנו משה נגבי. האיש היה באמת צנוע ונחמד, והיו שנים שדיברנו לעיתים קרובות מאוד. אחר כך התרחקנו קצת על רקע פוליטי אבל הכבוד והאהבה לאיש נותרו בעינם. נגבי אוהב האדם לא השתכנע מעולם שהמתינות שלי בנושא החרדי היא מוצדקת. גם הרדיקליות הפוליטית שלי לא הייתה תמיד לרוחו. אבל הוא ידע להקשיב, והערצתי את נכונותו להילחם למען זכויות האדם והאזרח ונגד השחיתות. נגבי היה ירושלמי בכל ישותו, והקהילה החילונית שלנו איבדה אדם חשוב ונהדר. ואשר לחרדים, אני מקווה שמצאתם כאן חומר למחשבה, לא הכול אבוד.

Share on Facebook