כתבנו המתשוטט, פריץ מצח-נחושה (להלן: פמן) נקלע שלשום במקרה לכנס בינלאומי שדן בקדושת השבת בהשוואה לשאר ימות השבוע המסכנים. הכנס התקיים בעיר הנצח/רצח י-מבה תחת הכותרת: "חולים על אלוהים". לכנס הוזמנו חוקרים, פרשנים, אנקדוטות, אוכלי חינם, מפרסי פרסה ואזרחים. אורחי הכבוד היו הזמן, אלזו ואשתו אלזה-זמנייה בת חפר. הללו נשאו דברים בסוגיות זמני כניסת השבת ויציאתה ושבעת נקיים על פי חומרא דרבי זירא.
הזמן, שהגיע כרגיל באיחור, התקבל במחיאות כפיים סוערות שהפכו לנסערות עת החל לשאת את דבריו: "חברים וחברות, יהודים כשרים ויהודיות כשרות. הגעתי עכשיו מתל-אביב (קריאות בוז) עם מוניות 'אביב'. הם מנייקים וגם חולירעות (האולם רטט) שמעתם דבר כזה? שאני, הזמן בכבודו ובעצמו, אפתח את דלת המונית בעצמי בעוד הנהג מגרד את הביצים? באף מקום על פני כדור הארץ זה לא קורה לי, אפילו לא בקמצ'טקה. אבל אצל התל-אביבים (שאגות אימה) אין הדר ואין כבוד. אחר-כך ביקשתי מהנהג שלא יגבה ממני מס ערך מוסף, בכל זאת, אני התגלמות הכבוד עלי אדמות. ואתם יודעים מה הוא ענה? 'קפוץ לי!' צעקתי עליו שאם אני אקפוץ הוא יזדקן בעשר שנים ואתם יודעים מה הוא אמר? 'עשר יצורים כמוך אני אוכל בארוחת בוקר'. אלו התל-אביבים… אפילו עברית אינם יודעים כהלכתה!".
יושב ראש הפאנל נע בעצבנות ולחש לאוזנו: "אלזו, סטית מהנושא. הזמנו אותך לדבר על זמני כניסת השבת ויציאתה…". "תגיד גם אתה מתל-אביב?" התנפל הזמן על האיש המסכן, "שמעתם יהודים יקרים, הטוקמאק הזה אומר לי על מה לדבר. מה, אני לא יודע?". "אז תתחיל כבר!" צעק מאן-דהו מהקהל. "גם אתם נעשיתם לי פתאום תל-אביבים? אל תגידו לי מה לעשות. אני יודע בדיוק. כבר חמישה מיליארד וחצי שנים אני עושה בדיוק מה שצריך…". "זמנך עבר," צעק יושב ראש הפאנל. "עוד פוץ!" קפץ הזמן את אגרופיו, "אם אתם מדברים ככה אז מהיום ואילך הזמן, כלומר אני, אכניס את השבת ברוורס. ואתם ירושלמים מזויינים שכמוכם, אתם בכלל יודעים לעשות חניה ברוורס ועוד בעליה?".
"תצא בחוץ", צעק נינו או נכדו של הרב קונטרפונקט. והוא יצא, החבר זמן, כל עוד נפשו בו מהאולם ופנה למסדרון, קרי גשר אשר הונצח באמרה המפולפלת: "החיים הם גשר צר מאד", ומצח-נחושה בעקבותיו.
ובינתיים עלתה לבמה אשתו אלזה-זמנייה. השתרר שקט מתוח. קודם לכן צעק הזמן לעברה שאם היא לא מצטרפת אליו הם יפגשו ברבנות. מצח-נחושה אחז בכתפו וניסה להרגיעו בעוד רעייתו החלה לשאת את דבריה: "יהודים טהורים, יהודים רחמניים תסלחו לבעלי, הוא קם על צד שמאל (שריקות בוז. "בוגדים, בוגדים…") יו"ר הפאנל הגדיל לעשות בנופפו אגרופו אל-על: "אוכלי חינם, אש"ף, פת"ח, חצי חינם…". זמניה בת חפר האדימה וצעקה: "מספיק כבר, די עם הצרחות. הגיע הזמן לדבר בגו!!! יהודים ויהודיות יקרים, יש צורך לבדוק בציצים האם אנחנו, כלומר אתן, מקיימים את פסק הטהרה בהלכתה…". "מקיימים, מקיימים," צעקו מהקהל ,"תדברי כבר לעניין".
ובינתיים עשו את דרכם הזמן ומצח-נחושה בקפיצות קרב לעבר המזנון.
זמן: אני רואה שאתה נדבק אלי….
פמן: כן, כן. יש לי כמה שאלות.
זמן: כמה שאלות? רק אל תשאל מה השעה כי אני לא עונד שעון. (צוחק לעצמו)
פמן: (שולף ממחטה וסופג את רירו)
זמן: תודה מר…
פמן: פריץ מצח נחושה. כתב נודד.
זמן: גם כתב וגם יהודי. אז אתה מושלם, מצח נחושה.
פמן: תודה מר זמן.
זמן: אין צורך במר. כולם יודעים עד כמה שזה נכון.
פמן: או-קיי, או-קיי.
זמן: אתה יכול לקרוא לי זלמן. (צוחק שוב לעצמו)
פמן: יש לי רק שאלה אחת ויחידה.
זמן: קדימה הפועל.
פמן: האם הזמן כלומר אתה פועל לטובתנו?
זמן: אתה מתכוון למעבורת הציונית הזו המכונה ישראל?
פמן: כן בהחלט.
זמן : ידידי היקר והנחוש, המעבורת הזו פועלת לצערי הרב על זמן שאול.
פמן: אתה מתכוון לשאול, זה שיצא לחפש אתונות ומצא חמורים?
זמן: אני מתכוון למה שאני מתכוון. מצח ידידי, אין לך מושג כמה נשבר לי הזין ממנה, מהמעבורת… מה הם חושבים שמה, שאני עבד נרצע שלהם? פעלתי רבות למענה. עשינו גדולות ונצורות אני ויהדות ארצות הברית וגם גואטמלה. וזהו, עד כאן…והם שם מצווחים ככרוכיה שהזמן פועל לטובתם. חיים באספמיה, תאמין לי, ועכשיו עזוב אותי במנוחה. הגיע זמן איכות, שלאף-שטונדה…מצח, תפוס חרופ, תפוס גינה – כל עוד מתרוננת איזו מנגינה…
ושוב – שלום לאבשלום. הזמן , כמו בכל הזמנים, חמקמק. קצת מזמ-זם באוזן. בהזדמנויות מסוימות אנחנו מזמנים אותו לשימוע (הוא מקבל 'זימון'). לעתים לא-מזומנות אנחנו חושבים עליו – אם הראש שלנו לא תפוס בינתיים בעניינים אחרים, כגון המזומנים בארנק. "לכל זמן", כתב החכם ההוא בתנ"ך אך מתברר שלא לכל דבר יש זמן. "הזמנים משתנים", שר היהודי ההוא, רוברט צימרמן – אז מה, הזמן עצמו משתנה באמת, או רק אנחנו? ואולי לשון-רבים אינה מתאימה, ויש לנקוט לשון-יחיד, כמו חיים גורי ז"ל באחד משיריו: " אני האיש / שלא היה לו זמן".
"כל עוד מתרוננת איזו מנגינה" (כך כתבת). כן, בקרוב מאוד יתרונן כל עמישראל במנגינת 'הללויה' מד-הי-מה, מתוקשרת ומקושקשת ומתמחשבת, בהתאם לתוכניתה של סרת התרבות לקראת יום העצמאות, ונדמה לי שלפרויקט הזה יש איזשהו שם זמני. עמישראל דבק ונדבק במילים של שיר נעורינו (העל-זמני?) – "הימים חולפים, שנה עוברת / אבל המנגינה לעולם נשארת". זה דבק פלסטי, כמובן, שריחו מחניק, וברור לגמרי שהוא נשחק – עם הזמן. המנגינה לא תישאר. גם לא אלה השרים אותה. זמנם יעבור. האמנם הם ראו זמנים טובים יותר? שלך: בא-גד בן בגד כפת.
לעודד יפה דרשת.תודה.ואפרופו הציטוט של גורי:לאבות ישורון
ספר שירים נפלא שכותרתו:אין לי עכשיו.שבוע טוב.
כמה בורות?? כמה אנטישמיות??
מאמר מטופש שכתוב בסגנון לגלגני ובלתי משכנע בעליל.
חבל שכך נראים פניו של השמאל הסהרורי.
מימין יש רבנים מטורפים שמוציאים פסקי הלכה ודברי בלע גזעניים ומשמאל יש אנשים כדוגמת כותב המאמר שהמירו את האינטלקט בדברי הבל ושטות סרי טעם וגסי שפה.
סגנונך המתוחכם מזכיר לי את שמעון צבר ז"ל שכבר אז הבין שאנו כאן עלזמן שאול ובחר בלונדון להעביר את זמנו.