רוחן של שנות החמישים נוכחת בשיח הציבורי והאקדמי העכשווי, הן בשל העיסוק בסוגיית הנכבה והשלכותיה, הן בשל הביקורת כלפי מדיניות פיזור האוכלוסייה בראשית שנות המדינה שהופעלה בעיקר כלפי עולים מארצות האסלאם (ושעלתה לאחרונה על סדר היום בזכות סרטו של דוד דרעי "סלאח פה זה ארץ-ישראל").
ספרי שיצא זה עתה לאור: "כך כובשים מולדת – תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות החמישים" (הוצאות פרדס) מנתח את מדיניות ההגירה, התכנון וההתיישבות בחבל לכיש בשנות החמישים וקושר בין מדיניות פיזור העולים לפריפריה לבין שיקולים פוליטיים. הספר מתאר את יחסי התלות שנוצרו בין המדינה והמוסדות הציוניים לבין המיושבים, ואת המאמצים להעבירם תהליכי פרודוקטיביזציה ותִרבות, אשר כללו ניסיון למחוק את זהותם הערבית ולרכוש זהות מערבית. הספר גם מראה, כיצד למרות יחסי הכפיפות שהיו בין המתיישבים למוסדות המיישבים, הראשונים גילו דפוסים מגוונים של התנגדות, ולעתים הצליחו לשפר את עמדתם ולטפס במרומי הסולם החברתי.
הקטעים שלהלן הם מתוך הפרק השלישי שעוסק בניהול אוכלוסייה בחבל לכיש (בקטעים להלן הוכנסו תיקוני עריכה והושמטו חלק ממראי המקום מטעמי קיצור).
"ושם נעזבו לנפשם": דפוסי הפקרה של המתיישבים
בן-לילה נשתלו [העולים] בתוך חורבות של כפרים ערביים נטושים ובתוך אוהלים נטועים בתוככי שממה – ללא כבישים ודרכים, ללא קווי מים, ללא אמצעי-ייצור אלמנטאריים, ללא תשתית ותכנון ישובי וכלכלי – ושם נעזבו לנפשם, והיה עליהם למצוא את דרכם ואת פרנסתם, יהיה המחיר האנושי אשר יהיה (יצחק בן-אהרון, מצוטט אצל אבנרי, 1981, עמ' 10).
גם אני הרגשתי שהפקירו אותם. הסטנדרטים שהיו מקובלים ביישובים בנושא הביטחון היו בלתי נסבלים. לא היתה גדר, תאורת בטחון, [לא היה] נשק במידה מספקת (מאיר רבינוביץ מכפר ויתקין על מושבי עולים, אצל הכהן, 1998, עמ' 279).
כל זמן היותנו בעיר הובטחו לנו הרים וגבעות, אולם בהגיענו למושב נעזבנו לנפשנו וכל איש הישר בעיניו יעשה (מתיישבים בנוגה מתלוננים על הסוכנות והמדריכים) – מתוך הבוקר, 5.8.1956.
בשנים האחרונות נדון הקשר שבין דפוסי השגחה של המנגנונים הממשליים לדפוסי הפקרה של השלטון. הדיונים הצביעו על אסטרטגיה המשלבת שליטה חודרנית ומתרחבת של מוסדות המדינה בחברה ובחיי הפרט עם דפוסים של הפקרת האוכלוסייה בידי אותם מנגנונים שלטוניים. דיונים אלה התמקדו בדרך כלל במדיניות הנאו-ליברלית, אך גם בשנות החמישים אפשר לאתר דפוסים של הפקרה ובה בעת של השגחה, שהופעלו במיוחד על אוכלוסייה שכוננה כ"מזרחית" שיושבה באזורי הספר, ושחייה היו חשופים לניהול ולהתערבות בהיבטים רבים. אחד הגורמים שאפשרו והעמיקו את דפוסי ההשגחה וההפקרה גם יחד, היו יחסי התלות שנוצרו בין הקולטים לבין המתיישבים, שהתקיימו לאורך המסלול שעבר המתיישב החל משלבי הסלקציה בהגירה מצפון אפריקה, דרך הפנייתו למושב, ובשנות עבודתו הרבות כחקלאי. במושב מוסדו יחסי התלות באמצעות מנגנונים של ניהול אדמיניסטרטיבי, של יחסי עבודה ושל יחסים משפטיים, והם הגבירו את כוח הכפייה של מוסדות המדינה והסוכנות על המתיישבים.
המובאות שלעיל מראות כי התפיסה שהמתיישבים בשנות החמישים הופקרו במידה רבה על ידי המדינה והסוכנות הייתה משותפת לפוליטיקאים בני התקופה, למדריכים ממושבים ותיקים ולמתיישבים עצמם. במחקרים שבהם נזכר המחיר הכבד ששילמו מהגרים שנשלחו למלא את משימת פיזור האוכלוסייה בסְפר בשנות החמישים, בדרך כלל נכתב בהכללה על כינון והנצחת הנחשלות, ועל הפערים החברתיים והכלכליים הגדולים שנוצרו בתקופה זו ושיצרו את "ישראל השנייה". פחות הודגשו בהם המחיר היומיומי, המצוקות, הקשיים, הפחד לצאת מהבית בלילות בשל החשש ממסתננים, ולעתים אף הרעב.
יתרה מזאת, החוויה הראשונית של המהגרים שהגיעו לנקודות יישוב מבודדות ובהן כמה צריפים מפוזרים שכונו בשם "מושב", הייתה של נטישה במובן הבסיסי והמוחשי ביותר. הרכב מטעם הסוכנות שבו הם הובלו מחיפה, לרוב בלי לדעת לאן מעבירים אותם, "פרק" אותם, לעתים בניגוד לרצונם, באמצע שממה, והם נשארו בחברת מספר מצומצם של אנשי צוות הקליטה. בדרך כלל ההסעה נעשתה בשעות החשכה כדי להסתיר מעיניהם את הסביבה הריקה ואת הצריפים העירומים, שעמדו כמעט ללא תשתיות. בחלק מעיתונות התקופה מתחו ביקורת על מדיניות ההתיישבות בכפייה. למשל תגובה של מערכת העיתון על ריב בין מפא"י להפועל המזרחי שבסיומו הועלו בכוח, בעזרת המשטרה, עולים למשאיות שהובילו אותם ללכיש: "מה הטעם שחוק השבות מעניק לכל עולה את אזרחות המדינה, אם אזרחות זו מפקירה אותו למשטרה שתכריחהו לעלות על מכוניות משא ולנסוע למקום שלא בחר בו ולא החליט ללכת אליו? […] כך אין בונים את הארץ; כך אין מפריחים את השממה; כך אין מבטיחים את הספר" (מאמר מערכת הארץ, 4.6.1955).
התחושה הכבדה של המתיישבים כי הם נעזבו לנפשם, הצטרפה לתלותם במוסדות למחייתם. נציגי המוסדות, מצדם, ניסו בחלק מהמקרים לסייע ובמקרים אחרים דיברו מפורשות על כך שאין למתיישבים בררה אלא להמשיך לסבול למען המשימה הלאומית. אלה ואלה לא היססו להודות בהפקרת המתיישבים לנפשם. בוועידה החקלאית השמינית של תנועת המושבים, באוקטובר 1955, הדגישו דוברים רבים מבני המושבים הוותיקים את מצוקות המתיישבים החדשים ואף בן-גוריון עצמו דיבר מפורשות על הפקרה ועל הדרכים שיש לנקוט כדי להקל עליהם. לעומתם, לוי אשכול (שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות) ואברהם הרצפלד (ח"כ בכיר ממפא"י וראש המרכז החקלאי של ההסתדרות הכללית), שהרגישו מותקפים כנציגי הגורמים המיישבים, הדגישו כי אין בררה אלא להמשיך לתת למתיישבים לסבול ואף "להתענות" במקומותיהם.
הפקת לקחים והפרחת השממה
בלי עלייה זו אין מי שיפריח השממה. תעברו במרחבי הדרום […] המתיישבים האלה לא קיבלו הכשרה שניתנה לנו […] הם נעזבו לנפשם, והם יכולים בנקל להכשל […] המוסדות המיישבים שולחים אותם לגור בחבל לכיש – והם הולכים, כי אין בידם ברירה, הם לא יודעים מה שצפוי להם, הם לא יודעים מכת המסתננים, הם לא יודעים שהאוייב יארוב להם לילה-לילה… (בן-גוריון, אוקטובר 1955, מצוטט אצל אריה אבנרי, 1981. החלוצים האלמוניים. תל-אביב: פלג. עמ' 483).
אני תובע צמצום התקציב למתישב העולה על הקרקע. אני מעז לומר: איננו מחויבים לתת ציוד מלא […] הכינונו בשביל המתיישב כלים משלימים לצורך ההתיישבות […] עם כל אלה עדיין יחסר להם, והמשלים הוא המתיישב עצמו, אם ביוזמתו ומרצו, ואם במידת מה על ידי סבלו – זה בנק האדם והדם בתנאי ההתיישבות וללא ריבית (אברהם הרצפלד, אוקטובר 1955, מצוטט שם, עמ' 491—492).
האם זה סתם רוע-לב שרוצים להושיב יהודים בעלי משפחות ולתת להם להתענות חמש שנים? […] כשהולכים לדרום ולנגב, עוד אין יודעים ממה יחיה המתיישב […] קיימת גם בעיית השטח וגם בעיית המים. אולי בעוד חמש שנים ישתנה המצב (אשכול, אוקטובר 1955, מצוטט שם, עמ' 487).
תכנון לכיש הוצג לציבור כפרויקט שבו הופקו הלקחים מכישלונות הקליטה בהתיישבות המוקדמת. לפי הכוונות המוצהרות של הוגיו ומתכנניו, הפרויקט אמור היה לתת פתרונות מקיפים לצורכי האוכלוסייה בתחומי הדיור, התעסוקה, ואף התרבות והשילוב החברתי. לשם כך הוכנה תכנית תעסוקתית שאמורה הייתה לאפשר למתיישבים לעבוד בחקלאות בחוות מנוהלות מהיום הראשון לקליטתם כדי להכשירם הן לעבודה חקלאית והן לחיים החברתיים במושב. בפועל היו מכשולים רבים בשלבי התכנון ובעיות בשלבי היישום, במיוחד בתהליכי הקליטה ובשנים הראשונות להקמת המושבים, שבהן תנאי המחיה בלכיש היו קרובים להפקרה. הניסיון להגביר את היעילות באמצעות תכנון ויישום שמרוכזים בידי מִנהלת החבל העניק לגופים הממשליים המקומיים כוח רב לנהל את חיי המתיישבים ולנסות לשלוט בכל היבט שלהם, לא רק בתחום הכלכלי וחברתי, אלא גם בתחומי המשפחה, החינוך והרגלי החיים.
בפרויקט לכיש הוכנסו שיפורים מסוימים לעומת מבצעי הקמת יישובים בראשית שנות המדינה. שיפורים אלה באו לידי ביטוי בהגדלת יחידת המגורים למשפחה ובהעמדת מדריכים מקצועיים. עם זאת, הבתים האחידים בגודלם לא הספיקו לצורכי משפחות גדולות, המדריכים לא תמיד היו יעילים והוגנים, וממילא הם התחלפו מדי שנה. מדו"חות ההתקדמות ששלח מנהל החבל, אריה אליאב, עולה שהיו בעיות רבות בהקמת התשתיות, מחסור חריף במורים וברופאים ואחיות, ובעיות באספקת מוצרים בסיסיים: "חלק ניכר מהצריפונים לא עמד במבחן הגשמים. הגגות בצריפונים רבים בעיקר במושבים נועם, שדות-מיכה ואיתן, אך גם במושבים אחרים, דולפים ומעבירים מים. סבל רב נגרם לעולים החדשים כתוצאה מעובדה זו". באותו דו"ח נמסר כי בגלל הגשמים אי-אפשר היה להגיע למספר מושבים שהכבישים אליהם טרם נסללו ללא רכב עם הנעה קדמית ולכן היו עיכובים באספקת מזון (ארכיון אליאב, דו"ח התקדמות מס' 14, נובמבר 1955).
גם השתתת מושבי העולים בלכיש בעיקר על משק השדה (כלומר, משק שבמרכזו גידולים תעשייתיים) הייתה סוג מסוים של הפקרה. כבר בשלבי התכנון ידעו יוזמי הרעיון שמדובר בסוג משק שיגרום לתלות המתיישבים במוסדות, בלי שיוכלו לספק להם רמת הכנסה מתאימה. אופן יישומו של משק השדה לא אפשר למתיישבים להתפרנס ממנו בכבוד, מאחר שבניגוד להבטחות בשלב התכנון, אמצעי הייצור – בעיקר קרקע מרושתת בצינורות השקיה והקצאת מים מתאימה – לא סופקו למתיישבים במלואם. נושא מעיק נוסף היה החובות שהלכו ותפחו על גבם של המתיישבים, שלא תמיד היו בקיאים בפרטי חוזה ההתקשרות עם הסוכנות, שבו הם התחייבו לשלם חלק נכבד מההשקעות של המוסדות המיישבים מרווחיהם הדלים. במחקר מטעם הסוכנות נמתחה ביקורת חריפה על המוסדות המיישבים בגלל כישלונם לעודד את המתיישבים להפנים עקרונות קואופרטיביים. המחקר סיכם כי הגורמים שהיו צריכים לשאת באחריות להדרכה, להכוונה ולטיפוח מנהיגות קהילתית "עזבו את הילד לנפשו" – כפי שכתבו גרשון פרטקין ואחרים, מחלקת ההתיישבות, "קואופרציה 'מתוכננת' בהתיישבות החקלאית במושבי חבל לכיש", 1961, מחקר על לכיש, ארכיון אליאב.
אירוע השקה לספר "כך כובשים מולדת: תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות החמישים", מאת סמדר שרון, יתקיים בגדה השמאלית (אחד העם 70, תל-אביב) ביום שני, 19 במארס, בשעה 19:30. באירוע ישתתפו: ד"ר חן משגב, אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת ת"א; ד"ר גל לוי, האוניברסיטה הפתוחה; ד"ר בני נוריאלי, האוניברסיטה העברית ומכללת ספיר ועיתונאית "הארץ" אסתר זנדברג. תגיב: ד"ר סמדר שרון, אוניברסיטת ת"א, האוניברסיטה הפתוחה ומכללת שנקר.
האירוע בפייסבוק
שאלה: מדוע נדרשות לאדם 60-70 שנה להבין את השוד והגזל שממול העיניים?
ומה יגידו בעוד 60 שנה על "המלחמה בטירור" למשל?
המצאה שמקורה בחשיבה ישראלית? להרוס חצי עולם כדי לבנות עולם חדש?
עולם דיגיטלי? רובוטי? ומי משלם את המחיר הכבד???
עוד מעט כבר הם מחלקים לנו כסף מעמק הסיליקון כדי שנשב בבית (בשקט) מסוממים בבידור ממוחשב?
העיקר – החובה וההכרח – שנותיר בידיהם את ניהול העולם כולו.
האמרה הזכורה: "כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק" אינה באה ללמדינו רק על הג'וקים. אמרה זו ממחישה לנו קודם כל את הסאדיסטיות של זה שאוחז בבקבוק, ומשתעשע לעצמו כי אין לו שום דבר טוב יותר לעשות עם עצמו… והתיאורטיקנים (ביחוד כלכלנים) יושבים 60 שנה לחשוב איך לתאר גזל ושוד סאדיסטיים שניתן היה לתאר במשפט אחד.
ממליץ בחום על הספר המעמיק והמעשיר.