ביום ראשון שעבר התעלפתי באמצע הרחוב. בשלב הראשון הייתי מודע לגמרי לאובדן השליטה ואפילו התמכרתי לעולם ההזוי שנפער בפני. אחר כך ארזו אותי באמבולנס. אני מכיר היטב את בית החולים "שערי צדק" וידעתי שמצפה לי המתנה ארוכה בחדר המיון. משום מה שיבצו אותי באותו מקום שבו שהיתי לפני חודשים אחדים, והמחשב השמיע קול זוועות במשך שעות ארוכות. לידי רבץ בחצי כריעה חולה מבוגר, שהשמיע כל הזמן את המנטרה "אוי". הקינות שלו שלטו לחלוטין בחלל חדר המיון ואיש לא שעה אליו. ביקשתי ממנו להפסיק אבל הוא רק נעץ בי עיניים ריקות וחידש את הקריאה. בכל כמה דקות נעצו בי מחטים, ונראיתי כמו נרקומן ותיק בתחנה המרכזית. אשתי הביאה לי תה נהדר מהמזנון, והמחווה הפיחה בי קצת רוח חיים. האחות הראשית הנחמדה נעצה בי מבט דאוּג. "הסוכר שלך ממש משתולל", אמרה, לפני שדקרה אותי שוב במחט עבה מן הרגיל. הוא המשיך להשתולל, מהספרה הענקית 500 לנפילה של 76 בתוך שעות אחדות. הרופא חובש הכיפה לא היה מרוצה. "אם תמשיך כך לא תמשיך לחיות", אמר לי בפשטות. החלל הענקי בחדר המיון היה מוצף בקולות אנושיים, בעיקר בשפה הערבית. ראיתי הרבה עובדים נחמדים מאוד, יהודים וערבים כאחד, ושררה רוח של עבודה משותפת יפה. אח בכיר מאזור ירושלים שלט בכולם ביד רמה אבל זרק גם חיוכים ובדיחות. "חיים ברעם", אמר לי בקול הבס שלו, "אתה חשוב לכולנו. נשמור עליך".

בית החולים שערי צדק (מקור)

בלילה נשארתי לבד, אבל לא הצלחתי להירדם. המחשב צפצף, הסובלים ייללו או ביקשו טיפול. אחות הלילה החמודה, עטורה בתלתלים שחורים ומקסימים, סידרה לי אינפוזיה חדשה. המחט העבה הציקה לי, אבל לא הוצאתי מפי רבע הברה. במקום לסבול, חשבתי על חדר המיון ועל העבודה הנהדרת של כל חברי הצוות. שני רופאים הגיעו לשאול לשלומי, יהודי דתי חבוש כיפה מארצות הברית וערבי מהגליל. שניהם היו ענייניים וגם חביבים, ושאלתי אותם על העבודה המשותפת שלהם בבית החולים. הם אמרי ששניהם אנשי מקצוע שהתמחו באותם נושאים, בעיקר בסוכרת. הם לא היו מרוצים כלל ממצבי. הסוכרת כאילו דחקה הצידה את מחלת הלב ואת יתר לחץ הדם, ויצאה בינתיים מכלל שליטה. "לא כדאי להגיע למחלת כליות קשה או לדיאליזה", אמר האמריקאי. הוא התלונן שקשה לו להשיג את "כל העיר", והשתתפתי בצערו. כאשר שאלתי אותם אם אוכל לצאת מהמחלה הזו. הם היו פסימיים. תוכל להרגיש קצת יותר טוב והגוף שלך עשוי להדוף את המתקפה הנוכחית, סברו שניהם, אבל תמיד תצטרך להיזהר.

שניהם ליוו אותי בבוקר למחלקה פנימית ד', שהאשפוזים בה קצרים. במחלקה פגשתי רופא נוצרי מטבריה נעים הליכות ויפה תואר שראיין אותי שעה ארוכה ורשם מעין דו"ח. גם הוא האמין שבית החולים מזין את רעיונות דו-הקיום בין העמים והדתות בארץ. נתקלתי גם באחות לא נחמדה, שסירבה להגיש לי עזרה. לקראת סוף הלילה ניתקתי את עצמי מהעירוי באורח די אלים והדם הציף את מיטתי. עד הבוקר המוקדם כבר דאגה לי המשמרת החדשה, האחיות ניקו אותי ודיברו מעל מיטתי כאילו אינני קיים. זה לא ממש הכעיס אותי. הייתי בידיים טובות והפקרתי את גופי לטיפול. מימי הגיעה עם תה "ארל גריי" טעים מהמזנון. הפסקתי לרחם על עצמי (זמנית) ונרדמתי לשעות ארוכות מאוד.

ראיתי לא מעט חולים שהגיעו לבדם ושבני משפחתם לא קיבלו רישיון להגיע לבית החולים. זה היה עצוב ונוגע ללב. צעירה אחת קראה לאמא שלה בסגנון שאני זוכר מסבתא שלי שנפטרה בשערי צדק לפני חמישים שנה, ונחשבה בצדק לסמל של אדיבות ואצילות נפש. לא הצלחתי להירדם שוב, ושקעתי בשיחה ערה עם המנקה עבדאללה, שאוהב את עבודתו המפרכת ולא התלונן. חרף שמו, משפחתו לא הייתה מלוכנית במיוחד, ושטמה את ההאשמים בעמאן. הוא עצמו סבר שכל בני האדם שווים, והחלוקה היחידה שהבין הייתה בין אנשים טובים לאנשים רעים. במקום כזה אין טעם לקטגוריזציה יותר מתוחכמת. כיוון שלדעתו נמניתי על "האנשים הטובים" הוציא מתיקו מעמוּל שקדים נפלא ונתן לי אותו במתנה. ידעתי שאסור לי לאכול עוגה מתוקה, אבל לא רציתי לפגוע בו בשום צורה.

האוכל בבית החולים הוא מעורר חלחלה, אבל ממילא לא היה לי חשק לאכול. ביליתי שלושה ימים ארוכים בהתבוננות בהתנהלות הקדחתנית בבית החולים. העובדים שם, מכל הלאומים, הצבעים והדתות, יכולים לקבל פרס קפלן בכל שנה. באמצע הלילה האחרון שלי היה אירוע חירום, ואחד החולים כמעט מת. כל העובדים התגייסו להצלתו כאילו היה מדובר בבן משפחתם. בשעות האחרונות בבית החולים הייתי מרוכז בעיקר בגורלי. הוויכוח בין הרופאים היה לוהט, התנהל בעיקר באנגלית ורק בסופו הודיעו לי שאלך הביתה בסוף היום. כמו בימים הרעים של השירות במילואים, תקופת ההמתנה למכתב השחרור היא ארוכה מאוד, כמה שעות מייגעות לפחות. היו לי עיתונים וספר אבל לא הצלחתי לקרוא אפילו שורה אחת. המחשב המשיך בצפצופו החזק, המונוטוני, ושלושה חולים הצטרפו למסדר הזועקים. נוצרה כאילו הרמוניה, כמו בלהקת רוק. הצרחן בעל קול הבס זעק לאלוהיו, היללן השני נאנח במקצב קבוע, ואילו הזקן שלידי הפליא לעשות בכמה שפות. הוא בכה באנגלית, שטח את תלונותיו ביידיש ודיבר גם ברוסית. נכדו בן ה-18 ישב לידו, כולו לבוש שחורים, ושוחח עימו ביידיש. הבנתי רק כמה מלים, אבל לשמחתי הוא אמר שאנשי המחלקה עובדים במסירות רבה. אחר כך אמר לנכדו שאני "בן של מיניסטר" והחמיא שלא ביקשתי זכויות מיוחדות. זה תמיד הצחיק אותי. אבי כבר נפטר לפני שנים רבות אבל גם כאשר היה בשיאו לא היה ביכולתו להפחית את הכאבים.

קצת לפני שחרורי הכניסה המשטרה כמה פצועים שהיו מעורבים בקטטה מדממת. הם היו צעירים, אזוקים בידיים וברגליים ושניים מהם נראו כמו ילדים. כולם לבשו ארשת פנים זועפת, כאילו העולם עשה להם עוול כלשהו. כל בית החולים היה עסוק בהם וכאשר עברו ליד מיטות החולים שלף אחד מהם סכין ואיים על הסובבים אותו בידיו הכבולות. זמן קצר אחרי התקרית כבר היינו במונית, בדרך הקצרה מאוד הביתה. החלפנו לא רק חדרים, אלא גם עולמות. הבית שלי נראה כמו מחוז חפץ קסום, רחוק מבית החולים בהרבה שנות אור.

Share on Facebook