הרצח המזעזע של שתי האחיות ביפו, נורה וחיית מאלוק בידי משפחתן, היה מוצדק לדברי אחד מאחיהן שהסביר: "זה הכבוד שלנו, טוב שהוא עשה את זה", בדברו על אחיו, פאדי מאלוק בן ה-23, שנעצר כחשוד ברצח. הקביעה בפסקה הראשונה של המאמר " נרצחו בידי משפחתן" איננה מקרית והיא נובעת ממסקנותיו של הארגון הפמיניסטי הפלסטיני "אל פנאר", שפעל בישראל בין השנים 1991 – 1998, ואשר גולת הכותרת של פעילותו הייתה מאבק ציבורי נחוש ומתוקשר נגד מה שכונה "רצח על כבוד המשפחה".

ההחלטה לצאת למאבק כולל נגד תופעה זו נבעה מההבנה שברצח נשים על "כבוד המשפחה", נשזרים ונפגשים כל חוליי החברה הפלסטינית בישראל: המסורת הפטריארכאלית הנחשלת עם המניפולציה של שלטונות המדינה שבחרו במדיניות הקואופטציה לטיפוח ההנהגות המסורתיות, המתנגדות לקדמה וחוסמות את הדרך בפני מאבקים דמוקרטיים מתקדמים. הברית בין "אותם מומחים לענייני ערבים" מטעם השלטון הישראלי לבין נציגיה המפגרים\הנחשלים והדכאניים של המסורת באוכלוסייה הפלסטינית, הוגדרה על ידי אל-פנאר כברית חשוכה, המביאה להרחקת אלמנטים מתקדמים מן ההנהגה ולדחיקתה של החברה כולה לשוליים החברתיים, התרבותיים והאינטלקטואלים.

מסיפורה של שפחה (צילום מסך)

אל פנאר תיארו רצח נשים כשיאה של מערכת הדיכוי הפטריארכאלי, המדירה נשים מחיי החברה והכלכלה, אוסרת על כל גילוי של עצמאות ובחירה אישית, ומתייחסת לכל אישה כסחורה המושכרת או נקנית כמכונת לידה ומהווה רכוש של אבי המשפחה. למרות התפתחות החברה הפלסטינית, ריבוי המשכילים ונראות ציבורית גדולה מבעבר של נשים, מספר הנשים שנרצחו מדי שנה, לפני הקמת אל פנאר, הגיע לכ-40 (מוניטין,ינואר 1988, מחקר של מתי רגב). אם לא די בכך, במשך שנים הקלו בתי המשפט בישראל על רוצחי נשים בחברה הערבית, תוך גילוי "הבנה", רחמים והתייחסות פולקלוריסטית. בסביבה החברתית הערבית רצח "על רקע כבוד המשפחה" זכה להערכה חיובית. חיסול התופעה היה יעד ראשון במעלה לארגון פמיניסטי פלסטיני.

"'כבודו' של הגבר נקבע במקום מסוים בגוף בתו או קרובת משפחתו ולא במעשיו שלו או בהתנהגותו", קבעו בזעם חברות אל פנאר במאמר שפורסם בעיתון " אל סונארה" ביום 2.8.1991. במסגרת הדכאנית של המערכת הפטריארכלית "המוניטין" של הנערה וכבודה אף הוא נקבע על פי אברי גופה, מה שמוכיח כמה מגוחך ומזויף מושג "הכבוד" הפטריארכלי. "צמצום [רדוקציה] הכבוד לאיבר אחד בגוף האישה, ולפעילות אחת, שהיא הפעילות המינית, תוך התעלמות משאר היסודות והמרכיבים הנפשיים והגופניים האנושיים, פירושו ריקון הכבוד האנושי מתוכנו, קבורתו והחלפתו בזיוף." (שם). קונספט מוטעה זה של הכבוד נובע לדעת חברות אל-פנאר "מהיחס והמעמד הנחות שמכתיבה החברה הפטריארכלית לאישה. היא שוללת ממנה את כל הצדדים האינטלקטואלים והאנושיים שבאישיותה, משליכה אותם לפח האשפה של החברה ודנה את האישה על פי היבט אחד בלבד: הגוף".

הארגון מנה שורה של דוגמאות לסילוף מושג הכבוד: נישואין כפויים, נישואי קטינות, נישואי קרובים ונישואי בדל (חליפין). במאמרן כתבו הפעילות: "כאשר מאולצת הנערה להתחתן בניגוד לרצונה… במסגרת של עסקאות החליפין [נישואי אל-בדל] ועסקאות משפחתיות אחרות, כבודה העצמי נרמס ומושלך… כיצד ניתן לכנות נישואין ויחסים כאלה כמכובדים? האם כתיבת הכתובה [בעדות המוסלמית והדרוזית] או עריכת הכלולות [בעדה הנוצרית] יכולות להפוך פשע נתעב כזה למכובד?… קשר שאינו תוצר של בחירה חופשית וכנה משני הצדדים… אלא תוצאה של כפייה או שיקולים ולחצים כלכליים וחברתיים הנכפים על הצעירה, אינו מוסרי ואינו מכובד" (שם).

לארגון אל פנאר היה גם ביטאון בשם זה שיצא לעיתים מזומנות. בגיליון ספטמבר 1993 הודגש גם השילוב ההכרחי בין המאבק הלאומי והמאבק הפמיניסטי: "חשוב להבין כי השלטונות למדו איך לנצל את המוסדות החברתיים הנחשלים שלנו כדי להחליש את מאבקנו לשחרור לאומי ולמען שוויון. השלטונות פועלים, במשך שנים רבות לחיזוק מוסד 'השיח'ים' והנכבדים', כדי שיתווכו בהסגרת נשים המנסות למלט על נפשן מרצח בתואנת הכבוד [לידי משפחותיהן]. השלטונות מעדיפים להקריב את חיי הנשים הללו למען חיזוק מעמדה של השכבה המשתפת פעולה עימם ומתנגדת לקדמה, וכך פועלת להנצחת דיכויינו הלאומי…. ראוי להזכיר כי אותם שלטונות דאגו לעקור תופעה זו בקרב המהגרים היהודים ממוצא ערבי כבר בשנות החמישים, לעומת הנצחתה בחברה שלנו!!!….סיבות אלו הביאו אותנו להגדיר את סוגיית האישה כאלמנט מרכזי בשאלת השחרור הלאומי והשוויון. כלומר, השחרור החברתי והשחרור הלאומי שלובים זה בזה בקשר בל יינתק ומותנים הדדית (אל פנאר ספטמבר 1993).

פרשת השיח' ע'דיר

את המסקנות בדבר שיתוף הפעולה המגונה בין השלטון הישראלי לבין אופייה הריאקציוני של ההנהגה המסורתית הסיקו חברות הארגון מפרשת השיח' ע'דיר, שכונה גם "שיך הסולחות של הצפון". ביום 15.7.1991 פנו חברות אל פנאר ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, "בדרישה לפעול להעמדתו לדין של השיח' מוחמד חוסיין ע'דיר, אשר ביום שבת ה-13.7.1991, סמוך לשעה 11:45 הסית ברדיו לרצח נשים, בשל מה שהוא כינה "כבוד המשפחה". דברי ההסתה הושמעו בתוכניתו של עדי טלמור "במצב הנוכחי" בגלי צה"ל. כך אמר השיח': "אם היא תעשה בושה למשפחה שלה חייבים לעשות לה משהו ואפילו להרוג אותה, זה מקובל אצל כל המשפחות המכובדות", בהמשך חזר וקבע: "חייבים להרוג אותה". השיח' הזה רואיין לכבוד אירוע שבמהלכו נשיא המדינה חיים הרצוג העניק לו אות הוקרה בשל פעילותו החברתית (!!. בדיעבד הסתבר שהשיח', כמנהיגים ערבים אחרים שהם חביבי השלטון ידע שיש לו על מי לסמוך. המדינה לא נקפה אצבע להרתעתו או ענישתו, תוך התעלמות מוחלטת מתלונת הפמיניסטיות הפלסטיניות.

לאחר תכתובת שנמשכה חודשים ארוכים הודיע היועץ המשפטי לממשלה לחברות אל-פנאר כי "מדובר אמנם בהתבטאות חמורה"; אך הצעתו הייתה לראות בהתבטאות, "למרות שהיא בלתי לגיטימית לחלוטין, כהבעת דעה"… היועץ המשפטי טען בשם "העיקרון החשוב של חופש הביטוי אשר בחברה דמוקרטית משתרע גם על דעות מרגיזות וסוטות", וציטט באריכות פסקי דין הבאים לתמוך בדעה זו. בסופו של דבר הודיע שלא ינקוט צעדים נגד השיח' . (מכתב היועץ המשפטי לממשלה, תיק 107/91/12). הפמיניסטיות הפלסטיניות לא וויתרו: מחודש יולי 1991 עד דצמבר 1995 פנו חברות אל פנאר ליועץ המשפטי ולמחליפו, מיכאל בן יאיר, לפחות שש פעמים, בדרישה חוזרת ובנימוקים שונים להעמיד את המסית לרצח לדין, אך ללא הועיל. המערכת המשפטית של מדינת ישראל סירבה לפגוע בשומר הנחשלות החברתית הפלסטינית.

זו היתה גם התייחסות רשויות החוק הישראליות לאירוע זוועתי בתאריך 16.10.1995: בכפר דלית אל-כרמל נרצחה אישה צעירה בשם איבתיהאג' חסון. בעודה מתבוססת בדמה הריע הקהל בחוצות הכפר לרוצחה בקריאות עידוד. גם הפוליטיקאים המקומיים הצטרפו לחגיגה: מנצור כנפס, מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה אמר "כל דרוזי חייב לרצוח את אחותו אם היא זונה" (ירושלים, 3.11.1995). אכרם חסון, סגן ראש מועצת דלית אל-כרמל הצדיק גם הוא את הרצח (ידיעות אחרונות, 19.10.1995). איש מהם לא נחקר ולא הועמד לדין. לשווא פנו חברות אל פנאר ליועץ המשפטי בדרישה "לפתוח בחקירה נגד המריעים לרצח, נגד המטיפים לו והמצדיקים אותו. לא רק רצח ראש ממשלה הוא מעשה טרור, גם רצח נשים ערביות הוא מעשה כזה". (מכתב מאל-פנאר ליועץ המשפטי לממשלה, 12.12.1995). היועמ"ש התעלם ולא טרח אפילו לענות. ככל הנראה, הוא קיבל ייעוץ צמוד מה"יועצים לענייני ערבים" שתפקידם לשמר את הדיכוי והנחשלות בחברה הפלסטינית.

בעקבות רציחתה של אמל מוסרתי מהעיר רמלה ביום 23.10.1991. ניהלו חברות אל פנאר מאבק דומה. הפעם שמו את הדגש על מה שנראה כמו רשלנות מכוונת של המשטרה הנוקטת במדיניות של הסגרת "נערות או נשים [ערביות] הבורחות מביתן …לידי משפחתן או לידי מכובדים המחזירים אותן לביתן", דבר המביא לרציחתן (מכתב למפכ"ל המשטרה, 2.11.1991). שוב הצביעה אגודת אל פנאר על "שיתוף הפעולה בין השלטונות לבין המסורת הנחשלת".

אמל הייתה בת 16 כשנרצחה בידי אחיה עלי, בסיועה של אחותם יסמין. כחודש לפני הרצח, לאחר שברחה מהבית, אותרה בדירה בערד על ידי גיסה, אברהים מוצראתי, שהיה גם בן דודה. אמל הוצאה משם בעזרת משטרת ערד. למשטרה אמרה שברחה מביתה וביקשה שלא להחזירה לשם משום שחששה לחייה, אך היא הוחזרה לביתה וממנו ברחה שוב. המשטרה, שמצאה אותה, הודיעה לבני משפחתה לבוא לקבלה משום שהייתה קטינה… פקד הררי, מפקד תחנת רמלה טען במזכר שנכתב לאחר מציאת גופתה של אמל כי הסכים לשחררה לאחר שאחותה יסמין וגיסה אברהים הבטיחו ש"אין כל חשש בהבאתה הביתה". לפי ידיעות אחרונות מיום 25.10.1991 התחננה אמל בפני קצין התחנה שלא יחזירה למשפחתה בשל סכנה לחייה. היא לא שרדה אפילו 24 שעות: בשעות אחר הצהריים של 22 באוקטובר אותה שנה נמסרה בעל כורחה למשפחתה ברמלה, ולמחרת בשעה 5:45 בבוקר כבר נמצאה גופתה בשולי הכביש ליד חדרה.

בחקירה התברר כי האח עלי החליט לרצוח אותה באותו לילה. בעזרת אחותו יסמין קשר אותה והניחה בתא המטען של מכוניתו, כששאר בני המשפחה צופים בנסיעתם. לאחר מכן עצרו בשולי דרך, הוציאו את אמל, אילצוה להתפלל והאח דרס אותה מספר פעמים כדי לוודא את מותה מתחת לגלגלי מכוניתו. לאחר הרצח לקחו האח והאחות את הגופה ונסעו צפונה, הניחו אותה בצד הכביש בין חדרה לגן שמואל בניסיון להסוות את הרצח כתאונה דרכים וחזרו לביתם (כל העיר 15.5.1992).

מפרשת הרצח של אמל מוסרתי והתנהגות הרוצחים והמשפחה ברור למדי כי ההחלטה לרצוח את אמל תוכננה מראש על ידי המשפחה עוד לפני שהוחזרה הביתה. מסקנה נוספת: האחראים במשטרת רמלה שמחו להשתכנע מטיעוני בני המשפחה ומהבטחותיהם כי לא יאונה לנערה כל רע, למרות שניסיונם המקצועי לימד אותם אחרת. הנסיון להסוות את הרצח כתאונה, הוא תופעה נפוצה בקרב רוצחים על "כבוד המשפחה", המסייעים לשלטונות בהצגת תמונה שתתקבל כסבירה, בעוד הכל יודעים במה באמת מדובר. תופעה בזויה אחרת היא שיתופה של האחות יסמין ברצח. זו מלכודת ערמומית ונפוצה של המערכת הפטריארכאלית המצליחה לגרום לנשים לקחת חלק בדיכוי נשים אחרות כדי לזכות "בתעודת יושר" מהמערכת. ליסמין, כאישה גרושה הנחשבת כחשודה מראש בענייני כבוד המשפחה, לא היתה ברירה אלא לנסות לשפר את מעמדה "הציבורי"-משפחתי ע"י השתתפות ברצח.

כמעט שלושים שנה עברו, ודבר לא השתנה. פמיניסטיות פלסטיניות ממשיכות במאבק נגד המשטרה הנוהגת זלזול בחיי נשים בכלל ובחיי פלסטיניות בפרט. היאם אזברגה, פעילה פוליטית מלוד שאחותה סיהאם נרצחה לפני כשנה בירי לראשה, מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטרה, לא רק בשל ההתנהלות אחרי הירי בסיהאם, אלא בגלל אוזלת היד הכללית בכל מה שקשור באלימות ברחובות לוד. "המשטרה היא שהרגה אותה. היא שנותנת אפשרות לערבים לקנות נשק באופן חופשי. ילד בן 14 יכול בקלות לקנות אקדח ולהרוג את החבר שלו. אני חושבת שהמשטרה לא מתאמצת בכלל לעצור את זה. זה מה שהמדינה רוצה, חיסולים פנימיים של צעירים וצעירות ערבים. הגענו למצב שנכנסים חופשי לבית, יורים באישה ויוצאים. אני לא מרגישה שהמשטרה בכלל עובדת. הם אפילו לא התאמצו לבוא לגבות עדות בבית החולים, אלא ביקשו שהמשפחה תגיע לתחנת המשטרה. גם לא אמרו מתי אפשר יהיה לקבור את אחותי. …נוהגים כלפינו בזלזול ובאדישות. אם במקום סיהאם היו קוראים לה הודיה, או שירה או לילך, לא היו מזלזלים בנו ככה".

Share on Facebook