נכבה בעברית, יומן מסע פוליטי
איתן ברונשטיין אפריסו, ואלאנור מרזה ברונשטיין
הוצאת פרדס, 2018
הוצאת פרדס מגדירה ספר זה כ"יומן מסע פוליטי. מאוד אישי לפרקים, המגולל את סיפורו של איתן ברונשטיין אפריסיו, שהוביל את השינוי הדרמטי שהתחולל בשיח הישראלי ביחס לנכבה מאז ראשית שנות האלפיים. עד אז, המונח "נכבה" נעדר כמעט לחלוטין בכתיבה ובדיונים בעברית וכיום הוא שגור וכמעט טריוויאלי. איתן הקים בשנת 2001 את "זוכרות" שהובילה את השינוי הזה".
מעניין לקרוא שהשימוש הראשוני במונח "נכבה" נעשה ביולי 1948, כאשר כרוזים של צה"ל קראו לערביי טירת חיפה (היום, טירת הכרמל) להיכנע באשר: "אם תרצו לקדם את הנכבה להימנע מאסון ולהינצל מאבדון שאין ממנו מנוס, עליכם להיכנע" (הערת שוליים מס' 2 ,עמ' 137).
כמו כן, מעניין לציין שלא ברור מהספר כמה כפרים ערבים נהרסו במלחמה. בספרו של וליד ח'אלידי[i], איתו מתחיל ברונשטיין אפריסיו את מסע התיעוד של זוכרות, מתוארים 418 כפרים. מאוחר יותר זוכרות מפרסמות מפה "המציגה 678 יישובים פלסטינים שהרסה ישראל ב-1948" (עמ' 106), ולאחר שעזב את זוכרות, ב-2015, הציא ברונשטיין אפריסיו מפה נוספת בה מצוינים 601 ישובים פלסטינים שהרסה ישראל (עמ' 107). מוסיפה על הבלבול מפה של סלמן אבו סתה, משנת 2008, בה מופיעים 531 יישובים פלסטינים שישראל הרסה בנכבה, כש״באתר שלו לעומת זאת, מצוין מספר גבוה בהרבה: 685, ובהתכתבות מילים פרטית ,הוא נקב במספר 675" (עמ' 112). כל זה מותיר תמיהה לגבי המספר המדויק וגם למידת התעמקות המחברים בסוגיה כה רלבנטית לספרם. מעניין גם לציין שההריסה הפיזית של מאות כפרים התרחשה רק בתקופה מאוחרת יותר, בעיקר בשנים 1965-1969 (עמ' 141).
הספר למעשה מכיל את מעגלו הפוליטי האישי של איתן ברונשטיין אפריסיו אליו הצטרפה בת זוגתו אלאונור מרזה ברונשטיין, ואת המעגל הפוליטי אידיאולוגי של "זוכרות" בנושא הנכבה וזכות השיבה (איתן פרש מ" זוכרות" ויחד עם בת זוגתו הקים ארגון דומה בשם "דה-קולונייזר").
שני המחברים הם בעלי קורות חיים כלל לא שגרתיים. אלאונור היא בתו של מוסלמי צ'רקסי שנולד באחד מ-12 הישובים הצ'רקסים בגולן, שמשפחתו עברה לקוניטרה שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, בעוד אימה "יהודייה, שלא מעוניינת לבוא לכאן". אלאונור מבחינה בין ישראל לבין יהדותה (כאילו היהדות הנה מונוליטית, דבר שאין לו כל שחר), ואף טוענת – בהקשר להפגנות למען פלסטין בצרפת בהן השתתפה – "הרגשתי חובה למחות ולערוך הבחנה ברורה בין ישראל ליהדות, או יותר נכון, ליהודים – כל אותם אנשים, שכמוני, חולקים את הזהות (איזו זהות? מה המשותף למשל בין הנרי קיסינג'ר, סימון וייל והרבי מלובביץ?), אבל לא מוכנים לזהותה עם ישראל" (עמ' 13).
מתוך אבחנתה בין יהודים לבין ישראל, כשגם "המאבק למען פלסטין ונגד ישראל ייעשה תוך התנגדות לשנאה של כול אחר ומכאן כמובן, גם של יהודים… שאסור שתהיה אנטישמיות בתנועת הסולידריות עם פלסטין" (עמ׳ 14), לא שוכחת המחברת, המגדירה עצמה כיהודייה ומוסלמית גם יחד, לציין ש"כשביקרתי בכותל המערבי לראשונה, בכיתי מהתרגשות. קשה להסביר את זה. אבל אני מעריכה את השורשים היהודיים שלי כמו את כל שורשי האחרים" (שם).
גם קורות חייו של איתן מעניינים לא פחות. יליד ארגנטינה לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה שהיגרו לארץ בהיותו בן חמש. הם הגיעו לקיבוץ בחן (הסמוך לשרידי הכפר קאקון) בעקבות דודו. אנשי שמאל נאורים לבטח יופתעו לדעת שמאחר ואם המשפחה לא הייתה יהודייה "אז הקיבוץ קיים אסיפה כללית כדי לדון בקבלתנו והחליטו שלא: כדי להיות חברי קיבוץ, עלינו להתגייר". אבל התברר שיש בעיה "כי אחי ואני לא היינו נימולים. אשר (שליח התנועה המיישבת של הקיבוץ, י.ב.) אמר להורי שלא חובה למול אותנו, אבל הבהיר שמוטב" (עמ' 33). בעקבות זאת עברו איתן ואחיו את הניתוח במרפאה בבואנוס איירס. לא פחות מעניין בסיפורו האישי של איתן היה שירותו הצבאי הממושך. יש לציין שכאיש שמאל (רדיקלי) הוא שירת מעבר לגיל 40 (עמ' 42), ומאידך מתברר שקיבל הסדר מיוחד לשרת אך לא כלוחם בלבנון, אלא במטבח ובכך לסיים את שירותו בלבנון, אחת לתמיד (עמ' 45).
סוגית הזהות והמאבק הפוליטי הכרוך במושג הנפיץ "זכות השיבה" הן סוגיות מרכזיות בספר ומעניין מבטו של איתן עצמו המציין ש"אני חושב שהקשר לזוכרות מעניין, כי הרי זוכרות הוא ארגון שעוסק בזיכרון המודחק של היווצרותה ולידתה של מדינת ישראל, והנה מתברר שגם הסיפור האישי שלי, סיפור היעשותי יהודי וישראלי, היה תהליך כאוב ומורכב שזכרונו עמום ומודחק" (עמ' 36).
טבעי היה שקבוצה העוסקת בנכבה תיפגש לליבון הסוגיה עם "ועד העקורים" (ועד ההגנה על זכויות העקורים הפנימיים, עמ' 56). אך מסקרן ומטריד כשמתברר שאנשי "זוכרות" נפגשו עם ארגון בדיל- BADIL Resource Center for Palestinian Residency and Refugees Rights (עמ' 57), חשש הגובר לאור המפגש, בשנת 2004, עם קבוצה חיפאית ש"היו ברובם יהודים אנטי ציוניים, פעילים ותיקים באבנאא אלבלד ("בני הכפר")"(עמ' 62), המצדדת בזכות השיבה לכלל הפלסטינים ויותר מכך,- בהפיכת הארץ בתחום המנדט הבריטי למדינה ערבית חילונית ודמוקרטית, כלומר כמי שמצדדת בחיסולה של מדינת ישראל.
בסוגית זכות השיבה של הפליטים קיים פער בין המשפט הבינלאומי לבין המימוש האופרטיבי. בהקשר הישראלי מדובר בנושא רגיש עד נפיץ הן ברמה ההצהרתית שלו, כל שכן, ביחס למימוש. זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים מבוססת על החלטת 194 של עצרת האומות המאוחדות מה-11.12.48 הגורסת בסעיף 11 ש"הפליטים אם ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי…על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים" (הערך: "זכות השיבה" בויקיפדיה).
לא אכנס לדיון המשפטי-פוליטי בסוגיה ואסתפק בטענה שהחלטת האו״ם 194, ההחלטה העיקרית עליה מתבססת הטענה הפלסטינית לזכות שיבה, מהווה מתווה כללי לסיום הסכסוך אינה מזכירה את המונח ”זכות״ בהקשר זה[ii]. אבל גם אם נצא מההנחה, שיש לפליטים זכות שיבה והם יממשוה, מן הראוי לברר על איזה מספרים מדובר, כמו גם – מהי התייחסות המחברים לכך.
מרכז המחקר של הכנסת פרסם מסמך על סוגיית "פליטים פלסטינים המבקשים לממש את "זכות השיבה" לישראל" (מסמך מיום 24.3.2009). מתוך המסמך עולה שסך כל הפליטים, שביוני 2008, עמד מספר הפליטים באזורים בהם פועלת אונר"א על למעלה מ-4.6 מיליון פליטים. מאידך, למרות שמחקרי עבר מראים שכ-95% מהפליטים הפלסטינים רואים ב״זכות השיבה״ זכות מקודשת, סקר שנערך על ידי המרכז הפלסטיני למדיניות ולחקר דעת הקהל בשנת 2003 ובחן את השאלה כיצד יפעלו פליטים אם תוצע להם הזכות לשוב לאדמתם, "שיעור הפליטים שהצהירו על רצונם לממש את זכות השיבה לישראל הלכה למעשה היה .. כ-9% מכלל הפליטים. עם זאת, מספר הפליטים המבקשים לממש את זכות השיבה תלוי בגורמים נוספים. למשל… 45% מהפליטים בלבנון, 52% מהפליטים בירדן ו-47% מהפליטים יהודה ושומרון ורצועת עזה אמרו כי ישנו את בחירתם וימירו אותה בשיבה לאזורים חלופיים במדינה הפלסטינית אם בתיהם וכפריהם נהרסו. כמו כן, רוב רובם של הפליטים שביקשו לשוב לתחומי ישראל הביעו סירוב לקבל אזרחות ישראלית, והעדיפו לבחור אפשרויות אחרות או להישאר פליטים אם קבלת אזרחות ישראלית תהיה חובה" (שם, עמ' 7).
נתונים אלו מעניינים נוכח התעלמות המחברים מהיקף הפליטים הרוצים באמת לממש את זכות השיבה, בעודם מצדדים בזכות שיבה לשבעה מיליוני הפליטים הקיימים לשיטתם. אם כן, מהי עמדות המחברים בנושא השיבה? מבחינתם לא מדובר בנושא משפטי מופשט ולכן טוען איתן "שבמקום לעסוק בזכות, שהיא מושג מוסרי-משפטי מופשט, צריך לשבת ולתכנן את פעולת השיבה ממש, לפרוט אותה לפרטיים מוחשיים, גם אם מדומיינים, וכך בעצם ליצור עולם שלם לפרטי פרטיו." (עמ' 121)
מעבר לכך, מימוש זכות השיבה הופכת אבן הראשה של המבנה הפוליטי, וראוי לקרוא בעיון ביקורתי את הקטע הבא: " שלום ייכון בארץ רק לאחר שכל תושביה ופליטיה יוכלו לחיות בה ללא איום של גירוש או מניעת שיבה בכוח. לכן, הכרה בזכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם הינה תנאי הכרחי לכינונו של שלום ומשטר דמוקרטי אמיתי בארץ. זכות השיבה אינה צריכה להיות תלויה באופי ההסדר הפוליטי הסופי בארץ (שתי מדינות, מדינה אחת, קונפדרציה וכו') אלא היא תנאי קודם לכל אלה. שיבת הפליטים הפלסטינים היא האתגר החשוב ביותר עבור היהודים בישראל. זהו אתגר שיחייב את היהודים לשנות את עצמם. שיבת הפליטים תעשה צדק עם המנוצחים אבל היא התהליך שיאפשר ליהודים בישראל, אחרי למעלה ממאה שנות ציונות, להכיר את ילידי הארץ ואת נופיה. שיבת הפלסטינים תהפוך את הארץ הזו בעיני היהודים מ"ארץ ריקה ללא עם" לארץ מלאה שטוב לחיות בה ולא רק למות ולהמית בה. השיבה גם תאפשר לפלסטינים התחלה של תהליך התפייסות עם היהודים ותסמן את סיומו של השלב הקולוניאליסטי בארץ." ("החזון של זוכרות, עמ׳ 200-201).
דומה שהמחברים מצדדים לשיטתם לא רק בדה-קולוניזציה של ישראל אלא בהפיכתה למדינה חילונית דמוקרטית פלסטינית מבחינת הרוב ההגמוני. נראה שאין הם כלל ערים לאפשרות הלאום הישראלי-אזרחי הפתוח לכלל האזרחים, בלא הבדל מוצא אתני או דת. להבנתם (כמו גם להבנת רבים אחרים), המונח "ישראלים" התייחס ל"יהודים – ישראלים", משום ש: ״…להבנתנו, במדינה המגדירה את עצמה מראש "מדינת העם היהודי" רק יהודים יכולים להיות ישראליים במלוא מובן המילה, אזרחי ישראל הערבים, לעומת זאת, יכונו לכן "פלסטינים, אזרחי ישראל" ואינם נמנים עם מי שהמונח "ישראלי" חל עליו, אלא אם צוין אחרת" (הערה מס' 3 עמ' 15).
מול האנומלית של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, מצדדים הכותבים במדינה שהיתכנותה בספק כמדינת לאום יציבה ודמוקרטית. שאיפתם ל"דה-קולוניזציה של הזהות".. משמעותה ״…חלוקה מחדש של האחריות על הביטחון, החינוך וכל תחומי החיים באופן שוויוני בין כל תושבי הארץ, כולל הפליטים הפלסטינים שיבקשו לממש את זכות השיבה, וישובו בפועל" (עמ' 183).
פרק מעניין בספר סוקר עמדות הישראלים (היהודים הישראלים) על הנכבה ועל זכות השיבה. בין היתר, נשאלו הנסקרים לדעתם על זכות השיבה כך: "זכות השיבה היא האפשרות של כול פליט פלסטיני וצאצאיו לבחור בין חזרה למקום בו חיו עד 1948 או לחילופין להסכים לכול הסדר אחר של פיצוי. האם לדעתך צריכה ישראל להכיר בזכות זו?". הכותבים ציינו שהשאלה נוסחה כך שתשובה חיובית מניחה שכול הפליטים הפלסטינים יבחרו בשיבה בפועל. ״לשון אחרת, תשובה חיובית מאשרת שהבחירה אם לשוב בפועל, אם לאו, נתונה בידיו של כול פליט וצאצאיו" (עמ' 162). ב-2015 20.3% מקרב המשיבים הישראלים תמכו ,בזכות השיבה וב-2017 עלה השיעור ל-27.2%. בסקר ב-2015 הייתה שאלה נוספת: "אם ההכרה בזכות השיבה של הפליטים לא תהיה כרוכה בעקירה של ישראלים יהודיים מהבתים בהם הם חיים, האם אתה באופן אישי תתמוך בכך?" וגם כאן שיעור המשיבים לחיוב היה 20% השיבו בחיוב.
היות שממצאים חיוביים אלה הפתיעו את החוקרים, ב-2017 שבו וחידדו את השאלה לגבי משמעות ״זכות השיבה״. נוסחה שאלה ובה הובהר ש"משמעותה הכרה בזכות השיבה עשויה אפוא להיות שלמעלה משבעה מיליון פליטים פלסטינים יבחרו לשוב חזרה לארץ. באיזה מידה אתה תומך או מתנגד לזכות השיבה כפי שהצגתי אותה?" ( עמ' 164). התוצאות הראו ש-16.2% מכלל הנשאלים תמכו בהכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, למרות שרובם המכריע התנו הכרה זו בכך שהשיבה תתרחש בתנאים של שלום. אך גם תוצאות אלה היו "עדיין גבוהות בהרבה ממה שצפינו." (עמ' 166).
אולם ניתן גם לקרוא את התוצאות בצורה אחרת. מבין ה-16.2% רק 3% תומכים בזכות השיבה ללא תנאי. מבין היתר יתכן ייתכן שהמשיבים כוללים ציבור שישללו את זכות השיבה בנסיבות קונקרטיות, וכאלה שהשיבו באירוניה על מצב היפותטי, שאינו סביר מבחינתו שיתרחש.
סוגיה מטרידה העולה בספר היא חופש הביטוי בהקשר למאבקים פוליטיים. בישראל כידוע זכות ההפגנה אינה זכות מובנת מאליו (אולי קצת יותר מאז קבע בית המשפט העליון שאל לה למשטרה לקבוע הגבלות למפגיני פ"ת). פעילות המחאה של זוכרות בחגיגות העצמאות בשנת 2012 לא יצאה אל הפועל בגלל שהמשטרה מנעה פיזית מהפעילים לצאת לרחוב: "לעת ערב, הוקף הבניין שלנו בעשרות שוטרים וגדרות והודיעו לנו שכול מי שיצא מה"מתחם" עם הכרטסות ייעצר מיד." (עמ' 65). אלאונור מוסיפה "אני זוכרת את המשטרה עוצרת את יובל הלפרין שבא לתמוך והקריא את שמות הכפרים ההרוסים מתוך ספר בעברית. הוא נלקח לניידת בעודו מקריא את השמות. זה היה מאוד סמלי." (עמ' 86).
סיכמו של דבר, זהו ספר המתאר מאבק ייחודי הגם שולי, הכתוב כשיחת ראיון ובו לא מעט נקודות מעניינות כמו למשל : מספר הכפרים שנהרסו, דיר יאסין, אירועי טבח אחרים שהיו במלחמה ב-1948, ואף השוני בהצטיירות לוחמי הפלמ"ח מול לוחמי האצ"ל והלח"י. הכתיבה שוטפת והספר קל לקריאה, אבל הוא בעייתי מבחינת המשמעות האידיאולוגית של האג'נדה שלו.
[i] Walid Halidi: All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. Institute of Palestinian Studies 1992
[ii] יפה זילברשץ, נמרה גורן-אמיתי, בעריכת רות גביזון, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל – נייר עמדה, מרכז מציל"ה, למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, תש"ע-2010, עמ' 10
