כתבנו הנודד, חולד בן-סולת (להלן: חבס) נשלח על ידי עיתונו בשפת המדרכה "צהלולים ונחושתיים" למלון מרכזי בציריך שבשווייץ, כדי לעקוב מקרוב אחרי משאל עם, אחד מני רבים, שעסק בסוגיה – מה עדיף לשוויצרים, מרק עוף עם פולקע או גם בהשתתפות טבסקו? וכך, שלא בידיעתו ושלא בכוונתו, נקלע בן-סולת לפגישות פסגה שהתנהלו באותו מלון בהשתתפות אישים לשעבר בדברי ימי עם עולם, חלקם אגדתיים כמו הנביא אליהו ענבים, שהגיח מספר הספרים כדי לפגוש את הרב הראשי האסקימוסי שהציע הקמת ישיבה תיכונית באיגלו על שם מרקו פולו. ולצדו אוסף מובחר של דמויות היסטוריות כמו משיח בן-דוד, ואקטואליות כמו משיח בן יוסף, כשלצדם שורה ארוכה של מלכי בית ראשון, בית שני ובית גיל הזהב. האחרונים התכנסו לדיון בסוגיה: האם בישראל דהיום שולטים נגיפי האיידס והאנופלס או סתם חארות שפספסו את צינור הביוב המרכזי.
מהון להון, ובעשותו את דרכו החגיגית בין כל הפומביים הללו, נפלו עיניו הזגוגיות על אחת הדמויות המרכזיות בתולדות בני ישראל, המלך כורש החתום על הצהרת שיבת ציון שהתרחשה בשנת 538 לפני הספירה.
כורש צד חזיר בר, ציור של קלוד אודרן השני
כורש קפץ משמחה. הוא צעק אל חלל הלובי הנימוסי: "חולד בן-סולת! בן-סולת! זה אני…" האחרון שפשף את עיניו כאינו מאמין: "זה אתה, בנו של המלך כנבוזי הראשון, מייסד הממלכה האחמנית, ששלט שלטון ללא מצרים בין השנים 560 ל-530…" נפלו פניו של כורש: "אחי, מה קרה לך, למה אתה מדבר כמו אנציקלופדיה? אתה הרי יודע שאני כבר מזמן לא שם…". "כן, כן אני יודע. זה פשוט מרוב התרגשות! אז מה אתה עושה כאן?". "עוד מעט קט אספר לך הכול!".
ואכן זו לא הפעם הראשונה שהם נפגשו. כורש במלבושיו הרבים, אף כי נותר תמיד מלך מוערך על ידי הפרשנים של הערוץ השני, ובן-סולת שקיפץ בין האירועים בניסיון נואש לפתור את החידה הגדולה ביותר מאז המצאת המפץ בגדול: למה מה?
הפעם הראשונה הייתה עם גילוי המצבה של כורש. בן-סולת הגיע למקום בחברת קרוב משפחה מדרגה חמישית, רושם האירועים הגדול, הרודוטוס הנושא את התואר: אבי ההיסטוריה. וכך נכתב על קברו של המלך: "פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותיי".
בשלל המפגשים בין השניים יש לציין את החגיגה הגדולה שהתרחשה בשנת 538 לספירה, עת החזיר כורש לנציגות מטעם בני ישראל את כלי הקודש ששדד עשרות שנים קודם לכן הבבלי הארור נבוכדנצר. הטקס התקיים בגן הילדים של הגננת אורה ברעננה השלמה, דקות ספורות לאחר שוך המנדט. הגיעו כל המי ומי מימי קדם ועד מועצת העם, ביניהם המלכה עתליה, הפזמונאית רימונה די-נור, סופרת הקלוריות רות סירקיס, המנצח רוני ריקליס, כל חברי הסנהדרין הגדול לדורותיהם, ועוד ועוד.
ובין כל אלו היה גם הכותב המקרי לחלוטין של שורות אלו, שלמרות שקדים נפוחים, גילו הצעיר וצו על תנאי להישאר במיטה, גרר את עצמו לאירוע והוא זה שהחזיק פומפה מזהב אותה הגיש לשר החוץ, משה שרת, שבא בצעד תימני יחד עם הבוס שלו בן-גוריון וזאת על פי מזמור שרווח אזי: "בן-גוריון רוקד בלט, אחריו משה שרת". והיה זה בן-סולת שקיבל אישור מיוחד לומר דברי שבח על המלך כורש אף כי היה גוי מושלם.
חודשים ספורים לאחר מכן נקרא בן-סולת למשרדי האנציקלופדיה העברית לפגישה עם העורך הראשי, פרופסור מרטין בובר, כדי לכתוב את הערך אודות כורש. בן-סולת תמה ביותר: "מרטין, מה אתה צריך אותי. דבר עם המקור?". "עם המקור, היכן הוא?". "כורש יושב עכשיו בקיבוץ מרחביה ורב עם מאיר יערי על העלייה השנייה!". "מה יש לריב?". "יערי בטוח שהוא אבי ההתיישבות בעוד ידוע לכל שלולי כורש לא היה קורה כלום. וזה עוד כלום: הם עבדו יחד בסלילת כביש טבריה צמח וכל הבנות של "השומר הצעיר" רצו להתחיל עם המלך כי לא כל יום יש דבר כזה, ויערי הטיל וטו וגם את עשרת הדיברות שלו, ובכך נגרעה החנגה משיבת ציון האחרונה.״
ובקפיצת מוט להווה השוויצרי:
חבס: "מלכי ורבי, מה אתה עושה כאן?"
כורש: "שה. שה. אני בשליחות!"
חבס: "עוד אחת?"
כורש: "הפעם אחרונה על אמת והחשובה מכולן".
חבס: "ומה הפעם?"
כורש: לא בלובי. בוא הצידה ואצייד אותך בסוד הגדול של השמאל הישראלי".
חבס : "שמאל? רק אל תגיד לי שיש בישראל שמאל ועוד ציוני".
כורש: "ודאי שאין שמאל ציוני. אין חיה כזו. יש רק שמאל רדיקלי".
חבס: "נו, נו. ומה הלאה?"
כורש פתח כפתור והפשיל את מכנסיו לא יותר מדי.
חבס: "הי, הי אתה יודע שאני לא בעסק הזה".
כורש: "בוודאי שלא. זה רק רמז. מה אתה רואה?"
חבס: "שולי הלבשה תחתונה. ביג דיל. כולנו בצרה הזו".
כורש: "אלו נפוליונים. תחתונים נפוליונים".
חבס: "נו אז מה?"
כורש: "מה אז מה? אני עומד להיפגש עם נפוליון בונפרטה בכבודו ובעצמו".
חבס: "וואו. גדול. באיזה עניין? הוא רוצה למכור לך את האי אלבה?"
כורש: "מה פתאום! הגורל הטיל עלי ועל הגאון הזה להכין מקלט עבור אנשי השמאל הרדיקלי בישראל, שמזמן היא מלכות יהודה המתועבת. הם ולא רק הם בסכנת נפשות, האמן לי. אז נפוליון ואנוכי מכינים את הקרקע להקמת מקלט מדיני עבור המסכנים הללו."
חבס: "היכן?"
כורש: "סוף סוף אתה שואל לעניין!"
חבס: "אודרוב כורש. יש לי מה לעשות… משאל עם…"
כורש: "ובכן בונפרטה וסחבק באים בדברים עם הפרלמנט החופשי של קורסיקה. נארגן את הכול: מגורים, לימודים, ועוד ועוד. ומהרגע שיגיע הרדיקל הראשון לאי יישונה שמו לכורשיקה. מה דעתך?"
חבס ידידי, רדיקל חופשי שכמותך, צָחוֹק צחקתי והָנֹה נהניתי מעוקצנותך המשוחה בדבש דבורים טהור! רק שתדע כי הגרסה הקודמת ל"בן גוריון ירקוד בלט ואחריו משה שרת" היא: "בן גוריון יצא במחול ואחריו משה שרתוק", ויש גם זמר שונה במקצת ששרו כך: "דוד בן גוריון, וגולדה מאירסון, יש סדין ויש מזרון ואין על מה לישון". וזה מזכיר לי את נטיית הבנים לברר מה בתוך התחתונים הנפוליונים, (אלה שעל חוף עכו עדיין שם?…) ואילו אנחנו הבנות, נאלצנו להסתפק בנעלי גולדה… עכשיו נזכרו לספר לנו שהיו לה מאהבים! מה שנקרא בערבית ארכאית: גיט שפעייט!
הקיצר, לך בכוחך זה ושִעשַעתָ את ימי הקיץ הארוכים, ואם יחפוץ כורשיקה להקים סוכת נתניהו הנופלת באוּבְּרוּס הקרובה אלינו יותר – תהיה זו התגשמות תורת בן-ציון ההיסטוריון: מקסימום יהודים, ערבים, מסתערבים, גֵרים, סודנים ורפורמים על מינימום שטח.
כרמלה
אוי, הלואי והיחתי מדברת כמו אנציקלופדיה, אצלי אפעס , עם השנים נשכחה האנציקלופדיה
חולד בן סולת, עכשיו משהצגת חלופה נאה עבור השמאל הרדיקלי- מתי מעט אנשים שפויים המתאווים להעביר את עצמותיהם ומיטלטליהם התרבותיים הרחק מכאן- ברגע זה, אני נרגעת.
כל מה שנותר הוא להקים קואופרטיב שמתוכו יצאו שליחים המבינים במקרקעין, לתור אחר מכמני קורסיקה. למצוא עבורינו מקום להקים שם את ישראל החופשית.
בדמיוני, אני רואה ערבי מוסיקה, סרטים, הרצאות, פולמוסים פילוסופים…
והכל, מתובל באוכל מקומי טרי.
ויפה דקה אחת קודם.
התרים את התורן ונפליגה?