ביום חורף מדכא במיוחד עזבתי לכמה שעות את ביתי הקר ברחוב המלך ג'ורג' והלכתי למצוא מקלט בקולנוע אוריון. המבנה דמוי החבית ברחוב שמאי קסם לי תמיד, ואפילו כסאות עץ הקשים לא הציקו לי במיוחד. נותרה חצי שעה עד למועד הקרנת הסרט, וניצלתי אותה לשיטוט בפסאז' שבין אוריון לאורנע. כמו כל ירושלמי טוב התבוננתי היטב בתמונות של הסרטים, וערימות הזבל לא הרתיעו אותי. זה היה המקום האהוב עלי בעיר, ושררה בו קרירות ירושלמית בצד דכדוך קל, שנבע אולי מרגשות האשמה על צפייה בסרט במקום להכין שיעורי בית. לבשתי מעיל חם, לא הכי מודרני, ששימש בעבר את אחי הבכור. כמה תימהונים שהכרתי ישבו יחד על מדרכה צרה, לגמו בירה וקיללו את העוברים והשבים. הקללות שלהם היו נטולות כעס אמיתי, ונאמרו כמצוות אנשים מלומדה. כמה מהם הכרתי ממשחקי בית"ר בימק"א או מהתצפיות שלי מהמרפסת שלנו ברחוב המלך ג'ורג' 17. אחרים היו זרים לי לחלוטין. כולם היו אנשי מנחם בגין, שבו תלו את התקוות לשים קץ לאומללותם הנצחית. בבחירות לכנסת כמה מהם הדביקו מודעות של תנועת החרות תמורת פרוטות. שחקן בית"ר מידידיי עבר במקום והזהיר אותי התרחק מההתקהלות. "הם אולי מזוהמים ומעוררי חמלה", אמר, "אבל יש להם סכינים והם שונאים את אנשי מפא"י". זזתי משם. הסרט בכיכובו של רנדולף סקוט עמד להתחיל בכל רגע וגם וירג'יניה מאיו האהובה עלי הופיעה בתמונות לבושה למחצה.
וירג׳יניה מאיו ב-(The Proud Ones (1965
בקולנוע היה קר, אבל לא מקפיא. המעיל עזר לי להרגיש טוב ואהבתי מאוד את היומן הבינלאומי של "פוקס", שסקר את האירועים ברחבי העולם והעדיף בגלוי את סין האדומה על סין הלאומנית שנסוגה בהדרגה לאי פורמוזה. בשבוע הקודם ראיתי באוריון סרט באורך מלא ששמו, "ניצחון העם הסיני", שהעלה על נס את מאו ולוחמיו. גם חסידי בגין הרבים באולם, כולל הסדרנים, קיבלו את הסרט כדבר המובן מאליו. "אנחנו שונאים רק את מפא"י", אמר לי הסדרן הראשי גבריאל בקולו הצרוד שהזכיר מאוד את לואי ארמסטרונג, "סין היא רחוקה ולא אכפת לנו מי ישלוט שם". חייכתי לעצמי. מהספרים בבית אבא למדתי שכל העולם הוא חזית אחת נגד הפשיזם, אבל לא אמרתי דבר.
הסרט היה נהדר בסוגו. נכון שרנדולף סקוט היה מאופק מדי, כאילו פקדה אותו עצירות ואפילו מאיו היפה לא הוציאה אותו מגדרו. לא נטרתי לו על כך. ממילא היה קשיש מדי כדי להיות מאהב על הבד. הרגליים שלי הציקו לי. זה לא היה רעיון טוב במיוחד ללבוש מכנסיים קצרים. הגברת מאיו הושפעה כנאה מאדישותו של סקוט ולא הפגינה את חמודותיה. פה ושם האירו פניה, אבל מינון הרומנטיקה בסרט היה צנוע. קיבלתי את הדברים בשקט. בעצם, די נהניתי מהמערבון הזה בצבעים, אחרי שנים של צפייה בשחור-לבן. כדרכי נשארתי באולם עד שהכתוביות נעלמו והמוסיקה גוועה. יצאתי מהאולם במצב של היפנוזה חלקית ודימיתי את עצמי מככב במקום סקוט ואולי זוכה במאיו. בפאסג' שררה חשיכה, הוא היה ריק למעט כמה צופים שהקדימו להצגה הראשונה באורנע. נאלצתי להתמודד עם המועקה שהציפה אותי.
