כל המועמדים לראשות העיר הפגינו חשש כבד נוכח ירידת אלפי צעירים לשפלה, כאילו היה מדובר בתופעה חדשה. למען האמת, אנחנו עדים להגירה השלילית הזאת כבר שנים, ולא מצליחים למנוע מהילדים להצטרף לחבריהם בתל-אביב. בשבוע שעבר הופיעה בכל העיר תמונה של בני אביתר וחברתו טליה, אוהבי ירושלים מובהקים, שגם הם זורמים עם חבריהם אל מחוץ לעירנו. העסקנים שהתראיינו ל"כל העיר" שפעו הבטחות והצעות לפתרון הבעיה. הם יבנו, הם יפתחו, הם יעשו עבודה בראשיתית אדירה שטרם נשמעה בעולמנו. נראה לי שאף אחד מהם לא מסוגל לטפל ברצינות בבעיות האמיתיות של העיר: קיפוח מאות אלפי הערבים החיים בתוכנו; כוח המשיכה של תל-אביב החילונית, שמדיפה ניחוחות של עיר בינלאומית, ספק צרפת ספק איסטנבול.
כביש 431 לקראת מחלף ענבה (מקור)
קיפוח הערבים משפיע על זוגות צעירים בעיר משתי סיבות: רבים מהם נרתעים מגילויים של לאומנות גזענית, מהולה בכהניזם פשיסטי וקשה להם לשאת את האווירה העכורה בעירנו; אחרים חוששים, במידה רבה של צדק, שהמוסדות יפקירו לגמרי את האוכלוסייה הערבית ושהעניות המנוולת תגביר את האלימות כלפי התושבים היהודים. אלימות ערבית תגביר את ההסתה נגדם גם בקרב החרדים ותיצור תופעות של אלימות גזענית ומסוכנת על רקע אתני. גם חילונים שלא מעלים כלל על דעתם את האפשרות לעזוב את העיר חוששים מתופעות כאלה. אלא שמידת ההתארגנות האנטי- גזענית בעיר היא אפסית ואין בה כדי להקל על המצוקה הקיומית.
בניית כמה שיכונים לצעירים היא מבורכת, ובתנאי שלא יראו בה את חזות הכול. כך גם לגבי פסטיבלים ומופעי רחוב נחמדים. אם כמה אלפי צעירים בעיר יפעלו ביחד למען ניקיון הרחובות גם בחלק הערבי של העיר תנחל הנאורות כאן ניצחון חשוב. הפגנות של התרועעות עם כל חלקי האוכלוסייה בעיר תעלה את המוראל ותיצור בסיס לאמונה, שאנחנו יכולים לשנות את גורלנו. אם נרסן את הפשיסטים ונאלץ אותם להפסיק לפעול נגד הערבים, נגן בכך גם על עצמנו.
עזיבת העיר היא תהליך חמור מאוד, הרוב החילוני העיר מצטמצם והולך, והייאוש ממש מתעל את הצעירים לשפלת החוף. הורים רבים נוהרים בעקבותיהם, וכך מידלדל הציבור החילוני עוד יותר. צריך להאמין בעתיד העיר כדי להישאר כאן. האם האמון הזה מבוסס על משאלות לב או על ניתוח רציונלי של המצב? קשה לענות על השאלה החשובה הזו. לדעתי, מדובר יותר על אהבה, ששייכת לצד הפחות רציונלי של המשוואה. מי שאוהב את העיר, מתקשה מאוד להיפרד ממנה. לפי שעה יש לי עוד ילדים ונכדים בעיר, וזה נותן כוח והשראה. אבל מה נעשה אם כולם יעזבו? אין תשובה ברורה לשאלה הזו. קיימת אצלי תחושה קשה, שזה לא מקרה שהמועמד החרדי העיקרי, יוסי דייטש, לא ענה לשאלות "כל העיר" בנושא עזיבת הצעירים. אלה אינם הצעירים "שלו", ושתיקתו מבהירה זאת היטב. הגרעין הקשה של מפלגת העבודה בעיר התמוסס כבר מזמן, יחד עם הקהילה שאפפה את הסניף ברחוב יפו 62. אין בוחרים, אין עסקנים מוכרים ואין אנשי רוח שהציבור מחכה לדברם. עדיין חיים בעיר צעירים נאורים רבים, בעיקר בזכות האוניברסיטה העברית, אבל התהליך מורה על דעיכתם כגורם משפיע בעיר.
תל-אביב איננה מקום אידיאלי בעיניי. היא מיוזעת, קולנית, רכושנית וחסרת עידון. עם זאת אני בכל זאת רוחש לה חיבה ידועה: יש לה חן בעיקר בחורף, ויום שבת חורפי שם יכול להיות מענג. היא לא יפה במיוחד, לפחות בעיניי, ואחרי יממה שם אני מתגעגע כבר לירושלים. אבל אחיי שעזבו את העיר אינם מתחרטים לרגע. הם סולדים מהתחרדותה של ירושלים, מהשינוי הדרסטי שעבר על שכונות חילוניות לשעבר (כמו קריית משה, למשל) ומשבחים את רוח החופש המנשבת בתל-אביב. הרוח הזאת היא אולי מעופשת ומלאה חול ואין תחליף לערבי הקיץ בירושלים, אבל הם התרגלו לשפלת החוף ומדברים על עירנו במונח "אצלכם". אני מעקם קצת את אפי אבל לא ממש רוחש להם טינה. "אצלנו" יש המון חרדים ובית"רים וייתכן שאנחנו ניזונים מהזיכרונות על עיר קצת אחרת. להצדקתם מפנים אותנו כל המהגרים לתוצאות הבחירות לכנסת. אכן, ירושלים מצטיירת כמעוז הימין המטורף והחרדים, ותל-אביב לעומתה היא ליברלית. מי שטוען שמדובר רק בתדמיות טועה ומטעה. המספרים יוצרים תדמית, והתדמית מחוללת תהליכים חברתיים מרחיקי לכת. אנחנו עצמנו מוציאים את דיבת עירנו רעה, ויש להיזהר בכל התבטאות מיותרת. יש בעירנו איים רבים של נאורות, ואם לא נטפח אותם הם יהפכו לעיי חורבות. ייתכן מאוד שיבוא יום שגם אנחנו, שרידים מוכרים של תרבות שקרסה, נארוז את חפצינו וניסע לשפלה. שעה נסיעה ונחליף אוויר, אווירה ותרבות. אני מודה שזה קוסם.
כל מי שמעיין בהגירה פנימית משלה את עצמו שהדרך חזרה לירושלים היא קצרה מאוד. אם זה נדמה לכם, אתם טועים. הדרך לתל-אביב היא קצרה לעומת הנסיעה חזרה לעירנו. רוב חבריי ובני משפחתי שעקרו מן העיר מזדמנים לכאן לעיתים די רחוקות. אני משוטט לפעמים בעיר ומציין לעצמי, "כאן גר אחי", "כאן גרה אמי", "כאן גר חברי מהתנועה עודד בארי, או רמי גול". בבתים שלהם גרים זרים, לעיתים תכופות מתרבות אחרת לגמרי. ברחוב הירשנברג הנהדר, בגבול נחלת אחים, אני יכול לזהות לפחות עשרה בתים שבהם גרו חברים לשעבר או בני משפחה. ברובם גרים עתה חרדים דוברי אנגלית אמריקאית. המצב בעיר הוא בכי רע, אבל רבים מאיתנו בכל זאת חיים בטוב. ניתן למצוא כאן מסעדות מעולות ובתי קולנוע ברמה אירופית, האוויר בערב נפלא ובתי האבן יפים ומשווים לעיר הדר מיוחד. מי שנמאס לו מהחיים בעיר לא ישתכנע מהטפות. אני בכלל לא מגנה את המעבר לתל-אביב ומכבד את רצונו של כל אדם. פשוט חבל לנו על צעירינו המוכשרים, שתרמו רבות לחיים החברתיים בעיר.
פתרון קל איננו מצוי באמתחתנו. העיר מבוזרת, וקיימת איבה הדדית בין העדות השונות. המצב מחייב עבודה קהילתית ותרבותית מאומצת, שעלולה להיות כמעט בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות. ייתכן שמוטב לחילונים להתארגן סביב מטרות מוסכמות, כדי שיהיה ניתן לפנות לקבוצות אחרות בעיר. בינתיים קשה לחוש באנרגיה מיוחדת בחלק החילוני של העיר. יש שאורזים את חפציהם ועוזבים ויש שיושבים ספונים בבתיהם ושרויים בייאוש שקט. יש אצלנו פוטנציאל של יצירה ועשייה, אבל הוא מתמעט מיום ליום. העיר הקשה והקשוחה שלנו מפנה עורף לעוזבים וגם לנשארים
מר ברעם הנכבד,
אתה שוגה בניתוח שלך בקשר לסיבות שבגינן קיימת הגירה שלילית.
רוב הנוטשים מוטרדים משני דברים:
1. התחרדות העיר
2. נוכחות הערבים ותחושת הלאומנות שהם משרים
הניסיון להציג את היחס לערבים כגורם להגירה שלילית הוא פשוט לא נכון.
אני דווקא נתקלתי בירושלמים רבים שעזבו שמאסו בתחושת הלאומנות שפשטה בקרב ערביי מזרח ירושלים.
הם צודקים.
יש מה לשפר בתשתיות ובחינוך במזרח ירושלים אולם אין להתעלם מהנוכחות של חמאס במזרח ירושלים ובמעורבות של חלק מערביי מזרח ירושלים בפיגועי טרור ( לא מצאתי שום התייחסות לנתון זה במאמר שלך , וחבל שכך).
גם האלימות החרדית מטרידה את הציבור החילוני בעיר יותר מאשר שאלת גיוסם או אי גיוסם של בחורי הישיבות.
חבל שאתה רותם את השקפתך הפוליטית למאמר שכלל לא עוסק במצב הפוליטי ועוד מעלה סיבות הפוכות להגירה השלילית.
אגב, למה שצעירים יהודים יתנדבו לנקות רחובות במזרח ירושלים ? אין שם צעירים ?
ומי יערוב לביטחונם של הצעירים שיתנדבו ?
אתה ?
תכתוב דברים רציניים.
על מנת לעבור מירושלים לתל-אביב נדרשת מידה של אטימות סביבתית ואסתטית – אטימות זו אכן מצויה בשפע אצלנו הישראלים. אנחנו תוצרים של הציונות, ברובנו אוהבים את החבר'ה שלנו. היופי או הכיעור של הסביבה משנה לנו מעט מאוד.
זכור חיים שמגדליה הענקיים, הפאליים, של תל אביב, שנותנים לתושביה תחושת עוצמה כה רבה (ולא משנה כמה התושבים מכחישים זאת) אינם מגיעים לתחתית הביוב של ירושלים שהיא עיר יפהפיה בטבעה באדמתה, בבתיה, באוירה ובאוירתה. ירושלים היא טרום ציונית – היתה הרבה לפני הציונות, היתה יהודית הרבה לפני הציונות, ובניגוד לתל אביב (וחולון, רמת-גן וכיו'ב) היא לא נזקקת לציונות ולכן היא תהיה ותהיה יהודית גם הרבה אחריה.
מר ברעם הנכבד,
הניתוח שלך בעניין הסיבות שבגינן נוטשים את ירושלים שגוי.
יש שתי סיבות להגירה מירושלים:
1. התחרדות
2. נוכחות הערבים ממזרח ירושלים והחשש מפני פיגועים ומצב בטחוני מתוח.
ניסיונך להציג את "היחס לערבים" כגורם להגירה שלילית הוא פשוט לא נכון.
ההיפך הוא הנכון: רבים מהנוטשים מאסו הן בהתחרדות העיר והן בלאומנות של ערביי מזרח ירושלים שהפכו להיות גורם משמעותי בפיגועי הטרור.
ובכלל, הייתי מציע לך לצפות בסדרת תכניות התעודה המצוינת של ריאד עלי על שכונות מזרח ירושלים ולהאזין היטב לקולות הבוקעים משם.
שנאה תהומית כלפי ישראל (והיהודים!) שממחישה עד כמה הטענות שלך הזויות וחד צדדיות.
העובדה שאתה כל שבוע מציג תמונה מעוותת לפיה הערבים ממזרח ירושלים נרדפים מופרכת לחלוטין סדרה זו ומראה ש"תשתיות הביוב" ויתר טענותיהם של ערביי מזרח ירושלים הן קשקוש אחד גדול.
הן שונאים אותנו שנאת אימים שנובעת ממניעים לאומניים דתיים.
אני יודע שאתה נוהג לזלזל בתגובות כאלו אך זו האמת.