בניגוד מוחלט להערכות, לתחזיות ולסימולציות הרווחות, שלפיהן עובדים בני הדור הנוכחי שיפרשו לפנסיה יזכו לקצבה של כ־65% מהשכר האחרון שלהן ועובדות ל־46% ממנו – כעת מתברר שהמספרים נמוכים דרמטית ועומדים על 38% מהשכר האחרון לגברים ו־31% בלבד לנשים. אלה המסקנות המטרידות שעולות מתוך מחקר שערכו במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון פרופ' אביה ספיבק ושרית מנחם־כרמי על מצב הפנסיה בישראל עשור אחרי החלת חוק פנסיה חובה והפרטת קרנות הפנסיה. "התמונה מטרידה וקוראת לצעדים דחופים. המודל הנוכחי אינו מתאים לבעלי הכנסות נמוכות", הסביר פרופ' ספיבק, מבכירי המאקרו־כלכלנים במשק ומי שכיהן בעבר כמשנה לנגיד בנק ישראל, בשיחה עם "כלכליסט" (19.7).
הפנסיה שיקבלו השכירות והשכירים יהיה נמוך במיוחד כי בחלקם הגדול הם משתכרים שכר נמוך (ר' בהמשך) וחלק השכר שמבוטח לפנסיה, כלומר האחוז מתוך השכר שהמעסיק מביא בחשבון כדי לחשב את ההפרשה לקרן הפנסיה של העובד, נמוך משמעותית מהשכר עצמו. המשמעות היא שעובדים רבים נמצאים במצב שבו מעסיקיהם משלמים להם שכר מסוים, אך לצורך ההפרשה לפנסיה מחשבים כאילו הם משתכרים פחות, ולכן גם מפרישים עבורם פחות.
מהמחקר עולה כי עובד שמשתכר 10,000 שקל בחודש (קרוב לשכר הממוצע ברוטו במשק) צפוי לקבל בגיל פרישה קצבה חודשית של 3,800 שקל בלבד, ועובדת שמשתכרת אותו סכום צפויה לקבל 3,100 שקל בחודש בלבד. עוד חושף המחקר אי שוויון דרמטי בין רמות ההכנסה השונות ואי שוויון קיצוני במיוחד בין נשים וגברים.
בקרב העובדים העניים ביותר, כלומר אלה שמשתייכים לחמישון התחתון (שני העשירונים התחתונים), קצבת הפנסיה העתידית תעמוד על 29% מהשכר האחרון בממוצע, לעומת 44% מהשכר האחרון בממוצע עבור עובד מהחמישון הרביעי – עשירונים 7 ו־8. המספרים חושפים את הפער העצום בין הפנסיה שעובד בחמישון התחתון חשב שהוא יקבל ביחס לשכרו האחרון לפי ההערכות המקובלות עד כה – 64% – לעומת נתוני האמת שעולים מהמחקר, כאמור 29% בלבד. אצל העובדות נמצא מצב דומה בכל רמות ההכנסה, עם שיעור שנע סביב ה־30% מהשכר האחרון – שיעור כמעט זהה לזה של העובדים העניים ביותר.
כמה עמוק הוא האי-שוויון?
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) פרסמה בדצמבר אשתקד הממצאים הראשוניים של סקר הוצאות משק הבית בישראל לשנת 2016. סקר זה הוא הגדול ביותר שעורכת הלשכה, והשתתפו בו 8,903 משקי בית. סקר זה הוא כלי חשוב בהבנת מצבם של המשק והחברה בישראל מפני שהוא משקף שינויים ומגמות בהכנסה משכר, בהכנסות שמקורן אינו שכר, בהוצאות השונות ובבעלות על נכסים וטובין נוספים.
לפי הסקר העדכני, מדד ג'יני לאי-שוויון עמד בשנת 2016 בישראל על 0.359 נקודות. הלמ"ס מדווחת אפוא על ירידה באי-השוויון ביחס ל-2015, אך באותה נשימה מסתייגת וטוענת כי השינוי לטובה במדד הג'יני אינו מובהק סטטיסטית. כמו כן, למרות השיפור ממשיכה החברה הישראלית לסבול מרמות גבוהות מאוד של אי-שוויון ביחס לעולם וביתר שאת ביחס למדינות המדיניות הקפיטליסטיות המרכזיות (ה-OECD). רק ב-6 מדינות החברות בארגון נמדדו שיעורי אי-שוויון גבוהים יותר מאשר בישראל (רוסיה, ליטא, ארה"ב, טורקיה, צ'ילה ומקסיקו).
אי-שוויון מגדרי
52% מהעובדים השכירים בישראל הם גברים. ההכנסה החודשית הממוצעת של גבר שכיר היא 11,664 שקל (ברוטו); אישה שכירה משתכרת בממוצע 7,633 שקל בחודש. כלומר, נשים בישראל מרוויחות בממוצע כשני שלישים מגברים. במילים אחרות: אישה מרוויחה בממוצע 34.5% פחות מאשר גבר. פערים אלה התרחבו בשנת 2016 לעומת 2015.
חלק מהפער אפשר להסביר באמצעות ההבדל במספר שעות העבודה של גברים ונשים: גבר עובד בממוצע 45 שעות בשבוע, לעומת 37 שעות בשבוע שעובדת אישה. לפיכך, בחישוב ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה הפער קטן ועומד על כ-19%. אלא שהפער עצמו במספר שעות העבודה נובע מתוך תפישות מגדריות מפלות.
יהודים מרוויחים יותר
מהסקר העדכני עולה, כי ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה שכירה באוכלוסייה היהודית היא 10,286 שקל (ברוטו) לעומת 6,658 שקל בקרב האוכלוסייה הערבית. קרי, ערבים מרוויחים בממוצע 35% פחות מאשר יהודים.
ההכנסה החודשית הממוצעת (ברוטו) של גבר שכיר יהודי היא 12,734 שקל לעומת 7,384 שקל, שכרו הממוצעת של גבר שכיר ערבי (פער של 42%). ההכנסה החודשית הממוצעת (ברוטו) של עובדת שכירה יהודייה היא 7,928 שקל, לעומת 5,004 שקל שמשתכרת מקבילתה הערבית (פער של 37%).
פערי השכר על רקע לאומי בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה עמוקים אפילו יותר. שכירים ערבים שלמדו 16 שנים ומעלה משתכרים לשעת עבודה רק כשני שלישים משכר יהודים עם אותו מספר שנות לימוד.
השכלה כמנבאת שכר
בממוצע, מרוויחים שכירים יותר ככל שעולה רמת השכלתם. ההכנסה השעתית הממוצעת (ברוטו) של שכיר בעל השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה (84 שקל) גבוהה פי 1.5 מההכנסה השעתית הממוצעת של כלל השכירים (51 שקל) ופי 2.6 מההכנסה ברוטו לשעה של שכיר שלמד 9 שנים ופחות (33 שקל).
כיצד אפשר להסביר זאת? בעלי השכלה נמוכה נאלצים לעבוד בתחומים שבהם השכר המשולם נמוך. הלמ"ס משייכת את עיסוקים אלה לקטגוריות של "עבודה בלתי-מקצועית" או עבודה ב"מקצועות המכירות והשירותים". שכירים עם תשע עד 12 שנות לימוד נוטים להיות מוגדרים כ"עובדים מקצועיים", אך רבים מהם מועסקים במכירות ובשירותים.
שכירים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה מתרכזים במקצועות שבהם השכר גבוה, ונכנסים לרוב תחת הסיווג של "בעלי משלח יד אקדמי" או "מנהלים". שכירים המוגדרים "מנהלים" משתכרים בממוצע 17,529 שקל (ברוטו), פי 1.8 מההכנסה החודשית הממוצעת במשק. שכירים המוגדרים "עובדים בלתי-מקצועיים" משתכרים בממוצע 4,180 שקל, פחות ממחצית מההכנסה החודשית הממוצעת במשק. "מנהלים" משתכרים בממוצע פי 4.2 יותר מאשר "עובדים בלתי-מקצועיים". אותם "עובדים בלתי-מקצועיים" שבחמישון התחתון יקבלו פנסיה חודשית של אלפי שקלים בודדים לאחר עשרות שנות עבודה קשה.
