מאת חנן אביב
ישנה בחורה בדואית שלומדת אתי באוניברסיטה. היא מתבלטת על רקע היותה הבדואית היחידה במחלקה שלי. בפעמים המעטות שנתקלתי בה בסיטואציה של שיחה, החלפתי אתה מילה או שתיים, אך לא שאלתי לשמה ולא ניסיתי להקשיב לה. איני זוכר אפילו מה אמרה לי, והיא נשארה בראשי כ"בדואית מהמחלקה"
מאת חיים ברעם
ההתפתחויות בזירה הפוליטית בישראל מחייבות הערכה מחדש גם של הדילמה שמעסיקה כל סוציאליסט עקבי, כאשר הוא נקלע למצב שמאלץ אותו להיאבק נגד הרוב בקרב בני עמו. כיוון שבישראל המונח "שמאל" הוא כמעט שם נרדף לנהנתנות אינדיבידואליסטית המבוססת על אנוכיות ועל התנכרות לחברה
מאת איתן קלינסקי
את המאמר הזה כתבתי בחלקו בראשית הסתיו כאשר ביקרתי בכפר ליפתא יחד עם קבוצת חברים כשהיינו בדרכנו לירושלים למשמרת מחאה בשיח' ג'ראח. הקדמנו לצאת מתל-אביב כדי לבקר במה שהוכרז באמצע שנות השמונים כשמורת טבע, אבל עד תחילת פברואר 1948 היה זה כפר פלסטיני גדול שמספר תושביו, לפי נתוני המנדט הבריטי, היה 2720 נפש
מאת אפרים דוידי
בסוף השבוע שעבר נפגשו בפאריס שרי האוצר של ה-20G, קבוצת 19 המדינות הקפיטליסטיות הגדולות וסין, שדנו ב"רפורמות הנחוצות במערכת הפיננסית הבינלאומית" ועליית מחירי מוצרי היסוד – בייחוד מחירי המזון. כפי שמסר דובר הכינוס, במרכז הדיונים עמדו "העלייה המתמדת במחיריהם של מוצרי היסוד, 'התחממות' היתר של המשקים הצומחים ובעיות החוב של המדינות המתקדמות"
מאת נעמה נגר
וויסקונסין, המוכרת בדרך-כלל בארה”ב כמדינת ‘ראשי גבינה’, היא גם מדינה של איגודים חזקים שבה נוסדה הפדרציה האמריקאית של עובדי מדינה, ראשויות מקומיות ועיריות. האיגוד הזה הוא הגדול ביותר של עובדי ציבור ואחד מאיגודי העובדים הגדולים בכלל בארה"ב. אין פלא אפוא שוויסקונסין מובילה כיום את מאבק הכוחות על עתיד העבודה המאורגנת בארה”ב
מאת גדעון ספירו
שר המשפטים הירדני חוסיין מג'אלי הצהיר כי הגיעה העת לשחרר את אחמד דקאמסה, החייל הירדני שרצח ב-1997 שבע נערות ישראליות שעה שטיילו באזור נהריים, סמוך לגבול ישראל ירדן
מאת רותי לביא
ואת אל-עראקיב חייבים להרוס – זה המוטו שמלווה עכשיו את אפי שטנצלר, יו"ר הקק"ל. זו כנראה השבועה המונחת על לוח לבם אנשי הקק"ל, ובה הם הוגים יומם וליל. לי זה מזכיר את הסנטור הרומי, קאטו, שלפי המסופר היה מצרף כל יום לדבריו בסנאט את המילים "ומלבד זאת אני סבור, שאת קרתגו צריך להרוס"
מאת חיים ברעם
אחרי שהפנמנו את המחזות המרגשים ועיבדנו את רגשי ההזדהות העמוקים שלנו עם העם המצרי ועם שאיפתו לחופש ולדמוקרטיה, שתביא לידי ביטוי לא רק את רצון הרוב אלא גם את זכויות המיעוטים, הגיע הזמן לניתוח יותר מפוכח של האירועים
מאת פותיק ע'וש
ויג'אי פרשאד הוא הוגה מרקסיסטי בולט בדרום אסיה. הוא פרופסור ע"ש ג'ורג' ומארתה קלנר להיסטוריה של דרום אסיה ופרופסור ללימודים בין-לאומיים במכללת טריניטי שבקונקטיקוט. הוא כתב רבות על נושאים בין-לאומיים עבור כתבי עת אקדמיים וכלליי
מאת אפרים דוידי
מותו הטרגי והמזעזע של השופט מוריס בן עטר ששם קץ לחייו לאחרונה, בביתו שביישוב מכבים, מעלה כמה שאלות: האם אפשר למות מעבודה? האם אפשר למות בעבודה? "עומס העבודה הכריע אותי", כתב השופט בן עטר במכתב ההתאבדות. מקורביו אמרו כי הוא לא עמד בעומס העבודה, זומן לשיחות אצל מנהל בתי המשפט ונשיאת בית המשפט, ואף הועבר לאחרונה לבית משפט אחר
מאת שמואל אמיר
אלה היו 18 יום שבהם העולם עצר את נשימתו ועקב אחרי המהפכה במצרים. מצרים הפכה לציר העולם. היו רבים, ובמיוחד החכמים מכל – היסטוריונים ממסדיים, עיתונאים יודעי כל ודוברים בשם דעת הקהל, שחשבו שמהפכות יצאו מן האופנה, שהן כבר לא מתרחשות אלא בזכרונותיהם של רדיקלים זקנים המתקשים להיפרד מזיכרונות ילדותם. למרבה ההפתעה, גם כיום אירועים גדולים מכוננים במהפכות שלפעמים הן אלימות ולפעמים הן פחות אלימות
