מאת מעין נייזנה
אם מחזיקים אנשים במשך שנים במעמד שהוא שומדבר מלבד "אי-הרחקה", שולחים אותם לסכנת חיים, או זורקים אותם סתם ככה לשנה בכלא, בלי סיבה ובלי תכלית, הבעיה האחרונה היא השירות לעניים, האוהל בחוץ או השירותים המקולקלים. ובכל זאת, הדברים קשורים.

מאת גדעון ספירו
הענקת פרס ישראל למתנחל דוד בארי, ממובילי הטרנספר של פלסטינים מסילואן, הוא זיהום הפרס בגזענות ואפרטהייד, והוא מבטא נאמנה 50 שנות כיבוש. הענקת הפרס לבארי אסור שתעבור ללא תגובה של מתנגדי הכיבוש.

מאת יזהר גיל אור
שורשי נגע הגזענות והפירוד עמוקים בתוכנו, ומבהיל עד כמה. גזענות משתרשת היום ביתר שאת, כפי שעולה ממשפטו של אלאור עזריה, מאירועי אום אל-חיראן, מפינוי תושבי עמונה, כמו בדים של צמח רעיל שברובו שורש עמוק וארסי.

מאת רוחמה מרטון
לבחור במוסר בישראל, אז ב-1988, כמו היום, זה אומר להיות ארגון של התנגדות. ארגון שאינו רוצה להיות חלק מה"מיינסטרים" או כמו שאני מעדיפה לכנותו בשם המרכז הקיצוני. זו בחירה לא קלה שהמחיר עליה גבוה. המרכז הקיצוני רואה את ארגוני זכויות האדם כבוגדים, כמפירי חוק השבט.

מאת גדעון ספירו
רצח אמיל היה שלב א' בתוכנית של מחנה הימין המשיחי-גזעני, תוכנית רב-שלבית לחסל פעילים מרכזיים של תנועת השלום. רצח יצחק רבין, שנתפס על ידיהם כאיש שלום, היה שלב ב'. שלב ג' עדיין מצפה לנו. על פי האיומים שפעילי שלום מקבלים ברשת החברתית, שלב ג' יהיה קטלני הרבה יותר.

מאת גדעון ספירו
פרשת הרס הכפר הבדואי אום אל-חיראן מכילה את המרכיבים של לינץ' משטרתי בנוסח הקו-קלוקס-קלן, בשילוב עם עלילת דם מפיהם של מפכ"ל משטרת ישראל רוני אלשיך והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, שמזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון.

מאת איימן עודה
ראש הממשלה בחוקיו הגזעניים, בהרס, בשנאה ובהסתה הקיף אותנו מכל הכיוונים אבל אנחנו לא מתכוונים לברוח. זוהי מולדתנו ואין לנו מולדת אחרת מלבדה. הגזענות לא תשבור אותנו, וההריסות לא ירתיעו אותנו. אין לנו יותר מה להפסיד אבל יש לילדנו עתיד להיאבק עליו.

מאת אילן שדה
האם אכן "נלמדו לקחי השואה"? כי קיים דמיון בין פעולות ההשתלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מוקדי הכוח באמצעות אנשי שלומו לבין פעולותיו של אדולף היטלר בימיו הראשונים כשליט גרמניה עד ל"ליל הסכינים הארוכות".

מאת מורן מנדלבאום
הניסיון להגדיר אנטישמיות, ותוכן ההגדרה עצמה בעיתיים, בראש ובראשונה עבור יהודים, ודווקא עלולים לשחק לידי השיח האנטישמי-גזעני ולידי הימין הלאומני בישראל ובאירופה.

מאת עפרה ישועה-ליית
החוקר האוסטרי אנתוני לוושטדט, רואה בתופעת ה"פמיסייד" – רצח נשים – סימפטום משותף לחברות תחת משטר אפרטהייד. ההתעלמות מפמיסייד, טוען לוושטדט, איננה רשלנות פושעת אלא סוג של אסטרטגיה, שכן השלטונות מפיקים תועלת משמעותית מפשיעה נגד נשים.

מאת חיים ברעם
כמעט כל ערבי שאני מכיר, וזה כולל גם חברי כנסת ערבים שבתקופת לימודיהם בעיר נהגו לבלות עם חברים יהודים בבית האמנים ברחוב שמואל הנגיד או בקפה טעמון ברחוב המלך ג'ורג', ממעטים להסתובב במרכז העיר. בשנים האחרונות בילויים כאלה נחשבים לקשים ולמסוכנים.