מאת אילן שדה
המושג "מרחב קיום" היה מקובל מאוד לתקופה הקולוניאלית שבה מעצמות כבשו ארצות ועמים ושיעבדו את שטחיהם ואת רכושם. הוא אף מזכיר את המושג "מרחב מחיה", שהיה מרכיב חשוב באידאולוגיה הנאצית

מאת גדעון ספירו
ממשלת ישראל אומרת "לא עוד", אבל איננה מתכוונת למיגור הגזענות, שהרי ישראל היא כיום המדינה הגזענית ביותר בגלובוס; כוונתה לא עוד גזענות כנגד יהודים. אבל הגויים יכולים להשמיד איש את רעהו בסיוע חימוש ישראלי.

מאת חיים ברעם
חג הפסח האהוב עליי מתקרב בצעדי ענק, וכרגיל אני מעלה באוב את זכרו של אבי שמת כבר לפני שלושים שנה, כשהיה בדיוק בגילי היום. החג עדיין קיים ומוחשי, חרף תוכנו הלאומני ושונא הזרים. זוהי ערכה של מסורת שורשית, שקשה לבטל אותה מטעמים רעיוניים.

מאת גדעון ספירו
הענקת פרס ישראל למתנחל דוד בארי, ממובילי הטרנספר של פלסטינים מסילואן, הוא זיהום הפרס בגזענות ואפרטהייד, והוא מבטא נאמנה 50 שנות כיבוש. הענקת הפרס לבארי אסור שתעבור ללא תגובה של מתנגדי הכיבוש.

מאת יזהר גיל אור
שורשי נגע הגזענות והפירוד עמוקים בתוכנו, ומבהיל עד כמה. גזענות משתרשת היום ביתר שאת, כפי שעולה ממשפטו של אלאור עזריה, מאירועי אום אל-חיראן, מפינוי תושבי עמונה, כמו בדים של צמח רעיל שברובו שורש עמוק וארסי.

מאת חיים ברעם
בכל שיחה עם צעירים אני שומע קינות על עזיבת העיר, ובעיקר על תוכניות שונות ומשונות של אוהבי ירושלים, שמתחילים למאוס בה בהדרגה. אני לא אוהב במיוחד את הדיונים האלה על תל-אביב או על ברלין כערי מקלט לירושלמים. למרבה הצער, אין לי הרבה נימוקים רציונאליים נגד ההגירה לשפלה.

מאת חיים ברעם
בעיתון "הארץ" מתנהל עתה ויכוח בין שני כותבים טובים, רוגל אלפר ומנחם בן, על אודות קיומו או אי-קיומו של אלוהים. בניגוד לציפיותיי לא מצאתי בו תובנות חדשות. שני הכותבים חזרו על עמדות לעוסות מימי הביניים, ועל טענות סרק לשוניות.

מאת אנדרה דרזנין
תוכנה קומפקטית השתרגה בתודעה העממית, תוכנה אשר למראה מה שנחזים להיות מעשי איבה מצד ערבים מפעילה על פי הסדר מערכת-זיהוי חפה מספקות, בית-משפט חף מחמלה ומערכת הוצאה לפועל חפה מהיסוסים.

מאת אילן שדה
האם אכן "נלמדו לקחי השואה"? כי קיים דמיון בין פעולות ההשתלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מוקדי הכוח באמצעות אנשי שלומו לבין פעולותיו של אדולף היטלר בימיו הראשונים כשליט גרמניה עד ל"ליל הסכינים הארוכות".

מאת מורן מנדלבאום
הניסיון להגדיר אנטישמיות, ותוכן ההגדרה עצמה בעיתיים, בראש ובראשונה עבור יהודים, ודווקא עלולים לשחק לידי השיח האנטישמי-גזעני ולידי הימין הלאומני בישראל ובאירופה.

מאת עפרה ישועה-ליית
החוקר האוסטרי אנתוני לוושטדט, רואה בתופעת ה"פמיסייד" – רצח נשים – סימפטום משותף לחברות תחת משטר אפרטהייד. ההתעלמות מפמיסייד, טוען לוושטדט, איננה רשלנות פושעת אלא סוג של אסטרטגיה, שכן השלטונות מפיקים תועלת משמעותית מפשיעה נגד נשים.