מאת ראובן קמינר
הטענה שאין הבדל בין הקומוניזם והנאציזם ממקמת את הדוגלים בה במחנה הימין הקיצוני שלא למד את לקח הדור שלנו. האחדות בין המאבק על סוציאליזם, על קידמה ועל דמוקרטיה היא אלטרנטיבה אז וגם היום למלחמה והסתה נגד השמאל.

מאת אפרים דוידי
כמי שרואה את עצמו חלק מאותו שמאל מרקסיסטי, אני סבור שאלטמן וקמינר אינם מייצגים את השמאל המרקסיסטי – אלא את השמאל הדוגמטי. זו חשיבה המבוססת על שורה של אמנות ולאו דווקא על הניתוח המעמדי שביסוד המרקסיזם.

מאת שמואל אמיר
אמרתם "סטלין" אמרתם הכול. כבר אי אפשר לקיים דיון רציונלי על קומוניזם, סוציאליזם, ברית המועצות או מלחמת העולם השנייה מבלי להיחשב "סטליניסט". זוהי סתימת הפה המוחלטת של כל "סמולן": אז מה אתה רוצה, משטר סטליניסטי?

מאת ראובן קמינר
ניתן בהחלט להבין את הרקע לאהדה של השמאל הצרפתי דאז. ברה"מ יצאה מנצחת ממבחן אדיר לאחר שנשאה בעיקר הנטל של מערכה גורלית לחיים ולמוות. תגובת האינטלקטואלים בצרפת (ולא רק בצרפת) היתה ביטוי להערכה עמוקה לעמידה זו ולהישגי המשטר הסובייטי וההנהגתו הפוליטית שאיפשרו ניצחון זה.

מאת אילנה הרסטון-לוטן
אותם אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאליסטים, שמו לעצמם מטרה לבנות חברה קומונלית ולא הייררכית, לשנות את החברה דרך חינוך מהפכני, דרך סלונים והרצאות, כתיבה ויצירה. הם יצרו עולם שבו כל מי שהיה מצוייד במידה סבירה של סקרנות היה יכול לקרוא ואף להביע את דעתו על איבסן, דוסטויבסקי, אנטול פראנס, שלא לדבר על מרקס וקרופוטקין.

מאת ראובן קמינר
כשיוצאים ושומעים את השיח המהפכני המגוון, וכשעוקבים אחרי דיונים גורליים המתקיימים בימים האלה, לעומת התוצר הדל שמפיקות האסכולות הממסדיות למיניהן, מתברר שדווקא המרקסיזם והמרקסיסטים תורמים תרומה מכרעת למחקר החדש.

מאת אנג'לו איידן
ניכר בדו"ח הוועד המרכזי לוועידה ה-26 שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ממשיכה לנהוג נגררת על-ידי המאורעות – היא לא מקדימה אותן כפי שחובתה לעשות כן.  אומנם יש התקדמות: התקדמות איטית, אבל היא מתקיימת על אף התעקשותם של הרביזיוניסטים.

מאת יובל הלפרין
משה גבזה החל משחר נעוריו לעסוק בפעילות פוליטית. המאמרים בספרו "סימני דרך" עוסקים בנושאים שונים ומגוונים, אך מתלכדים יחד לתפיסת עולם כוללת ומגובשת, של אדם שהמאבק לצדק ולשלום הוא דרכו, והמרקסיזם לניניזם נר לרגליו.

מאת אורי וולטמן
בהשראת המאבק העממי נגד הרודנים בתוניסיה ובמצרים, גם בסוריה יוצאים מפגינים לרחובות. אותם מפגינים הם אחינו, חברינו, בעלי בריתנו, וראויים לסולידריות שלנו. לכן, קומוניסטים הרוצים שהאחים המוסלמים וחסידי האימפריאליזם לא יהיו אלה שינהיגו את ההפגנות בסוריה, צריכים לגלות סולידריות עם המחאה העממית הדמוקרטית ולעמוד לצידה.