מאת רוחמה מרטון
לבחור במוסר בישראל, אז ב-1988, כמו היום, זה אומר להיות ארגון של התנגדות. ארגון שאינו רוצה להיות חלק מה"מיינסטרים" או כמו שאני מעדיפה לכנותו בשם המרכז הקיצוני. זו בחירה לא קלה שהמחיר עליה גבוה. המרכז הקיצוני רואה את ארגוני זכויות האדם כבוגדים, כמפירי חוק השבט.

מאת מחמוד אבו ערישה ודנה מוס
בין אלה שסבלו ישירות מגל האלימות של השנתיים האחרונות הייתה קבוצת אנשים שהינם משקיפים ניטרליים ואשר ההגנה עליהם מעוגנת בחוק הבינלאומי: צוותים רפואיים. בתקופה זו דיווח הצלב האדום הפלסטיני על יותר מ-400 מקרי תקיפה על ידי חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול על צוותי שינוע רפואי ואנשי צוות שטיפלו בנזקקים להם.

מאת אמיר נוימן אהוביה
צטרפתי לרשת רחבה של אנשים, הפרושה ברחבי המדינה ומנסה, במסגרת מאות ארגונים, בעבודה סבלנית ולעתים קרובות סיזיפית, בעבודה מלמטה, ונגד הרוח שנושבת מן הממשלה, לעשות את החברה הישראלית לחזקה וטובה יותר.

מאת פאדי אלערג'א

המלחמה האחרונה בעזה שינתה לי ולמשפחה שלי את החיים. אני נמצא במצוקה נפשית, כלכלית ובריאותית. נפצעתי בבוקר יום 14 ביולי 2014, זה היה בחודש הרמדאן וזה היה יום מאוד קשה.

מאת מור אפרת
בראשית החודש פנינו למנהל בית החולים הדסה עין כרם, פרופ' יורם וייס, בתלונה על עיכוב בקבלת פצוע לחדר מיון ועל התנכלות לצוות רפואי של הסהר האדום בבית החולים.

מאת נידאל עיסא
במקום הזה נמצאים האנשים שמצילים חיים ואלה שחייהם בסכנה. העולם בחוץ לא משנה. בחדר הניתוח מדברים רק על חיים. אבל איך אפשר לדבר על חיים, כשאין ציוד סביר מינימאלי שאיתו אני כמנתח אמור לבצע ניתוח?

מאת הראל ארזי
האסירים אינם נכללים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מצב המאפשר לשב"ס לקבוע סל בריאות ונהלי טיפול השונים מאלו הנהוגים במערכת הבריאות הציבורית. התוצאה היא שורה של כשלים מערכתיים ומקצועיים הפוגעים קשות בבריאות האסירים. מערך שירותי הרפואה בשב"ס מקפח בצורה קשה את זכותם של האסירים לשירותי בריאות.

מאת עזיזה קידנה
אלפים רבים מבניה של הקהילה האריתריאית מתים בדרך הייסורים אל החופש. אנו מתפללים כי יום יבוא ונוכל לשוב בבטחה אל ארצנו. עד אז, נבקש ממדינות העולם שיראו את סבלנו ויסייעו לקורבנות מחנות העינויים בסיני ולמבקשי המקלט האריתריאים הפזורים בעולם.

מאת איתן קלינסקי
מי שהחליט שאנחנו – המתיימרים להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהָנֵים וְגוֹי קָדוֹשׁ" – יש לנו רק פתרון אחד והוא לכלוא במכלאות במדבר,  בנגב, פליטי חרב ושואה המתדפקים על דלתותינו – לא קרא (ואם קרא הוא לא ספג) את זעקת "מֵתֵי מִדְבָּר", אותה הרעיד בלבבות המשורר חיים נחמן ביאליק.