מאת חיים ברעם
ברק מאיים להדביק מדינה שלמה בשגעון הגדלות שלו. הערכת הנזקים בנפש וברכוש אמנם מפחידה (לפעמים הפחד הוא יועץ מצוין) אבל האפקט שלה הוא זמני וחולף. רק תיאוריה חלופית מבוססת ומשכנעת יכולה להמיר את ההתבססות על פעולות צבאיות מטורפות במדיניות נבונה יותר.
מאת אפרים דוידי
ההסכם על ממשלת אחדות ביוון לכאורה משחרר את הפלונטר הפוליטי אליו נקלעה המדינה, בתקופה בה הפרלמנט אמור לקבל החלטות קשות על המשך קיצוצים כואבים בתקציב. אמנם הסיוע ינתן ישירות ליוון, אבל זהו סיוע שניתן בעקיפין לבנקים האירופאים – נושי יוון. במילים אחרות: המעצמות הקפיטליסטיות הגדולות מסייעות ליוון כדי לסייע לעצמן.
מאת אורי וולטמן
בהשראת המאבק העממי נגד הרודנים בתוניסיה ובמצרים, גם בסוריה יוצאים מפגינים לרחובות. אותם מפגינים הם אחינו, חברינו, בעלי בריתנו, וראויים לסולידריות שלנו. לכן, קומוניסטים הרוצים שהאחים המוסלמים וחסידי האימפריאליזם לא יהיו אלה שינהיגו את ההפגנות בסוריה, צריכים לגלות סולידריות עם המחאה העממית הדמוקרטית ולעמוד לצידה.
מאת ראובן קמינר
אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.
מאת חיים ברעם
נתניהו הוא ממשיך הטכניקה הרטורית של בגין ומורשתו הרעיונית של יצחק שמיר. באמצעות הסינתזה האומללה הזו ניתן אולי לעשות שלום עם אביגדור ליברמן ועם שלי יחימוביץ'. השבחים שנתניהו קיבל על האנגלית שלו, על כושר הדיבור ועל ההיסטוריוסופיה בנוסח אב"א אחימאיר רק מעידים על הגטו המדיני המחניק שבו אנחנו שרויים.
מאת יובל הלפרין
יש אנשי שמאל שחושבים להיאבק בציונות על ידי הרפיית ידיים. אין סיכוי למדינה פלסטינית. איש לא יפנה שום התנחלות… ולְמה יש סיכוי? למדינה אחת. לזה שרצועת עזה תשוחרר מעול ההתנחלויות אין סיכוי. לזה שעזה ואשקלון יהיו חלק ממדינה אחת – יש סיכוי. אבסורד העולה ביצירתיותו אלף מונים על העצה: "אם אין להם לחם שיאכלו עוגות". אבל יש לחם.
מאת דניאל ארגו
מה שסומן כמהפכה האחרונה, בינתיים, באביב הערבי היא סיפור נוסף שקשה שלא לאהוד. עריץ "משוגע", צעירים שרוצים חופש ומתים למענו, שידורים חיים מעיר בירה בלהבות ומטוסי נאט"ו בתפקיד העזרה השמימית – כולם רכיבים מצויינים לדרמה מודרנית. אלא שבין הכותרות ורעש הרקע של הפרשנים קשה שלא להתרשם שהסיפור המלא על המהפכה בלוב חומק מאתנו.
מאת אפרים דוידי
נשאלת השאלה: האם אפשר לעשות אחרת? הרי "כל העולם נוהג כפי ששטייניץ נוהג". רנאטו סימואס, חבר פרלמנט ממפלגת העובדים של ברזיל סיפר כי ממשלתו, בראשות הנשיאה דילמה רוסף, נוקטת במדיניות של הרחבת הרווחה, הגנה על התוצרת המקומית, ועידוד הצריכה כדי לחזק את החברה הברזילאית מול פגעי המשבר. בברזיל סבורים שאפשר לעשות אחרת.
מאת גדעון ספירו
סילוקו של רודן מכס השלטון ממלאת כל שוחר זכויות אדם סיפוק רב. הסיפוק עולה על גדותיו אם על חורבות הרודנות עולה משטר דמוקרטי, והסיפוק הוא קצר ימים אם הרודנות מתחלפת בעריצות חדשה.
ראיון עם קמילה וייחו
קמילה וייחו, יו"ר התאחדות הסטודנטים של צ'ילה (FECH), פעילה בנוער הקומוניסטי, היא האישה השנייה בתולדות פדרציית הסטודנטים המכהנת בתפקיד הרם. ביום ששי האחרון היא צעדה בראש הפגנה של כ-600 אלף אזרחים. "התחלנו בחינוך, אבל המחאה חשפה שבחברה קיים חוסר שביעות רצון, שיש זעם רב, כלפי המשטר כולו. קודם כל בשאלת הדמוקרטיה."
ראיון עם אריק טוסאן
זהו משבר מבני אך לא סופי. במהלך ההיסטוריה הקפיטליזם נקלע למשברים רבים – כי המשבר הוא חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית. אבל כדי להפוך את המשבר למשבר סופי או סופני יש צורך בפעולה פוליטית והמונית.
