מאת גדעון ספירו

ההתנקשות בחייו של יהודה גליק על ידי מתנקש פלסטיני שכעבור כמה שעות נודעה זהותו כמועתז חיג'אזי והוצא להורג על ידי שוטרים שהקיפו את ביתו במזרח ירושלים, שיחרר לאוויר גל עכור של גזענות יהודית.

מאת ראובן קמינר

אי אפשר להילחם בייאוש על ידי תיאור ורדרד של הסיכויים הפרלמנטרים לתמיכה בפתרון "שתי מדינות". אשליה כזאת מתעלמת מהדינאמיקה הפוליטית-קולוניאליסטית שעיצבה את הפוליטיקה הישראלית בעבר, ואשר מגדירה אותה עד עצם היום הזה.

מאת חיים ברעם

קראתי לראשונה את ספרו של קובי ניב, "החיים קשים, הא?" (הוצ' כנרת, זמורה-ביתן דביר 2014) לפני כמה חודשים, וחזרתי וקראתי בו שוב השבוע. הספר הוא לדעתי מעולה ומפריך לחלוטין את הפתגם "הרוצה לשקר ירחיק עדותו".

מאת אורי וולטמן

לא ייתכן שום פתרון צודק לשאלה הפלסטינית מבלי לשכנע את מרבית הציבור בישראל לתמוך בפתרון כזה. אין קיצורי דרך, אלא באמצעות פעילות בקרב הציבור הישראלי. ויתור על המערכה הזו, השתמטות ממנה, לא יקדם אותנו למחוזות טובים יותר, אלא רק יאפשר את ההמשך ההידרדרות למחוזות גרועים יותר.

מאת גדעון עשת

לפני כמה ימים, לפני משחק כדוריד, העניקה מכבי ראשון לציון תעודת הוקרה לח"כ בנימין בן אליעזר (עבודה) על שסייע בהשגת תרומות לקבוצה. בתגובה דרשה שרת התרבות והספורט מההתאחדות לספורט לפעול בתקיפות נגד הקבוצה. יושב ראש מפלגת הבית היהודי, אביגדור ליברמן, דרש מהקבוצה לשחק כדוריד בליגה של עיראק – ארץ הולדתו של בן אליעזר. נראה לכם?

מאת אילנה הירסטון-לוטן

הנה שוב ארה"ב לוקחת על עצמה "עמדת מנהיגות" במלחמה נגד ווירוס האבולה. זאת אחרי שהעולם "החופשי", ובראש המחנה ארה"ב, התעלם במשך חודשים מאזהרות ארגוני הסיוע שדיווחו על המגיפה המתהווה. זאת אחרי שקוצר הראיה של המשנה הכלכלית האמריקאית הביא את כלכלת העולם לקריסה, והוציא את הקרביים מרשתות הגנה של מערכות בריאות ציבור ברחבי העולם, כולל באפריקה.

מאת תמר גוז'נסקי

כיצד פועל מנגנון של אפליה במדינה כמו ישראל, אשר לפי מגילת העצמאות שלה מחויבת לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". ואשר בית המשפט העליון שלה קבע בהזדמנויות שונות, כי כבוד האדם מחייב שוויון בין בני האדם?

מאת חיים ברעם

התהליך המואץ של הצהבה הפוקד את התקשורת שלנו הוא חדש יחסית, תוצאה ברורה וחד-משמעית מהאמריקניזציה ומההשטחה של רמת הדיון ברוב הנושאים. זוהי תופעה מרתקת, כיוון שבעבר עסקו רוב העיתונים בנושאים פוליטיים ואפילו רעיוניים, ולא היו שטופים בפסיכולוגיה בגרוש שחלחלה לכל חלקה טובה בתקשורת.

מאת אנדרה דרזנין

הריגתם של למעלה מאלפיים איש ואשה בערי רצועת עזה ובכפריה, בהם למעלה מחמש מאות ילדים, הן התוצאה הנוראה ביותר של שבעת השבועות של המלחמה ברצועת עזה. במונחי החוויה הלאומית הפלסטינית נדמים ההרג וההרס שהסב הצבא הישראלי לזעיר-נכבה אכזרית מקודמתה.