מאת יובל הלפרין
יש אנשי שמאל שחושבים להיאבק בציונות על ידי הרפיית ידיים. אין סיכוי למדינה פלסטינית. איש לא יפנה שום התנחלות… ולְמה יש סיכוי? למדינה אחת. לזה שרצועת עזה תשוחרר מעול ההתנחלויות אין סיכוי. לזה שעזה ואשקלון יהיו חלק ממדינה אחת – יש סיכוי. אבסורד העולה ביצירתיותו אלף מונים על העצה: "אם אין להם לחם שיאכלו עוגות". אבל יש לחם.
מאת חיים ברעם
יָפֶה שיחימוביץ' רוצה לבנות את ההסתדרות מחדש, אבל היומרה שלה לבנות סוציאל-דמוקרטיה על חורבותיו של עם אחר היא מסוכנת. האפליה הממסדית נגד האזרחים הערבים היא בלתי נסבלת מנקודת ראות סוציאל-דמוקרטית, אלא אם כן מדובר בנציונליזם סוציאליסטי שמעורר חששות כבדים בשל הגושפנקה הרעיונית שיחימוביץ' מעניקה להנצחת האפליה ואולי אף להעמקתה.
מאת חדוה ישכר
מובילי המחאה מבטיחים להמשיך בה גם אם המאהלים יתרוקנו, אך יש לקוות שלקראת הצעדה הגדולה המתוכננת להתקיים ב-3 בספטמבר הם ינצלו את זמנם לחשיבה מחודשת על מקומו של הפוליטי בתביעה לצדק חברתי. המוחים בשם העם לא יוכלו לדרוש ביטחון אישי וחברתי אם לא יעלו לשיח המחאה תביעה פוליטית לסיום הכיבוש.
מאת רועי רז
לאחר 63 שנות ניסיון לגבש סולידארית את חברת המהגרים הקרויה "החברה הישראלית", הגיע הזמן לומר אמת – נכשלנו. לכישלון אבות רבים ואמתלות כפליים, החל מריבוד אתני המנכר בין יוצאי ספרד לאשכנז, בפערי הכנסה בין העשירון העליון לרוב המנוצל, ועד לקרע הדתי – אזרחי, המפיח נשמה באפה של שנאת החינם לעת מצוא. המסכה נקרעת מעל פני החברה מדי יום – לא עוד "כל ישראל אחים", או "ערבים זה לזה", אלא מאבק של האחד בשני על משאבים כלכליים, תוך מלחמה סקטוריאלית על שוויון בחלוקת הנטל.
מאת גדעון ספירו
סולידריות חברתית וערבות הדדית הם עקרונות נעלים, אבל לא בכל מחיר ולא עם כל אחד. המחאה הרשימה עד כה בעוצמתה והיקפה. אני מקווה שהיא תגלה עמדה מוסרית גם בתחומים שעד כה נמנעה מאזכורם, ולו יהיה זה במחיר עימות עם תומכי הכיבוש. כי צדק חברתי ראוי לשמו לא נועד ליהודים בלבד.
מאת מתן קמינר
אז איפה אנחנו? האם אנחנו בעיצומה של חזרה מזויפת, המסתירה את דיכויים של הפלסטינים ואף משתתפת בו? או שמא מדובר בתחילתה של חזרה אמיתית, המאחדת ערבים ויהודים בתנועה עממית אנטי-קולוניאלית וגם אנטי-קפיטליסטית? האם ה"שעב" ב"א-שעב יוריד אסקאט א-ניזאם" וה"עם" ב"העם דורש צדק חברתי" יכולים להפוך לעם אחד – אולי לא רק בישראל ופלסטין אלא באזור כולו?
מאת אלעד לפידות
ההיסטוריה של הצדק החברתי בישראל תתחיל כאשר 300,000 האנשים שיצאו באוגוסט מתל-אביב יפגשו ויתאחדו לחברה צודקת אחת עם 300,000 אנשים שייצאו בספטמבר מרמאללה. נשמע בלתי-אפשרי? קשה להאמין מה 600,000 אנשים יכולים לעשות.
מאת איליה אמיר
חבורת האוהל הכינה נאומים רהוטים. המנגינה שלה כמעט משכרת. היא עומדת שם, מול רבבות ואומרת את הדברים הנכונים. באמת. אולם מרכיב מהפכני הכרחי, נדמה שחסר שם – אומץ. בינתיים ננסה להתאזר בסבלנות, אנחנו השועלים הותיקים והפיל שבאוהל. אבל, למען הסר ספק, השתיקה המוסכמת הזו מתחילה להיות בלתי נסבלת.
מאת דני פתר
במציאות בה אנו חיים מהווה המערכה על שתי מדינות צורה פוליטית של מערכה נגד הכיבוש. עמדה זו חיונית דווקא עכשיו כאשר הפער הכלכלי-צבאי בין שתי החברות גדול עד כדי כך והלאומיות-הגזענית של החברה היהודית הגדלה והולכת, ביטולן של "שתי המדינות" עשויה להפוך את החברה המשותפת לחברת אדונים ועבדים.
מאת חיים ברעם
מי שרוצה שיכון בקריית גת או בקריית יובל או בפתח-תקווה חייב להפנים את העובדה שאריאל וקריית ארבע משגשגות על חשבונו, ולא מדובר רק על המיליארדים המושקעים בבנייה עצמה. אם המכנה המשותף הפוליטי בין שמאל לבין ימין מחייב אותנו להתעלם מסוגיית ההתנחלויות ולא לשתף את האזרחים הערבים, לא נתקדם אפילו צעד אחד קדימה. המחאה החברתית חשובה, אבל נוכל לשתף פעולה עם אחרים רק אם לא נשכח אפילו לשנייה מי אנחנו.
מאת ראובן קמינר
בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.
