מאת גדעון ספירו
עתה אני עושה כהצעת הבלוג ושואל, האם יש גורם שהיה לו, ויש לו, אינטרס להעצים את המתיחות בין דאעש לצרפת באמצעות טבח המוני שיזעזע את הצרפתים וממשלתם?

מאת אפרים דוידי
ב-15 השנים האחרונות קמו, התחזקו והתפתחו תנועות חברתיות, ארגוני שמאל ואיגודים מקצועיים המהווים איום ממשי לסדר החברתי הקפיטליסטי. באמריקה הלטינית לא יהיה קל להוציא את השד הניאו-ליברלי מן הבקבוק.

מאת הדס גרטמן
כשאני נרתעת, הוא מתקרב יותר, ממש עלי. כמעט נוגע. מסביב מכוניות העומדות ברמזור. במקרה הטוב, הנהגים מתעלמים. במקרה השכיח יותר, צופרים, מוחאים כפיים, מעודדים, קוראים שמגיע לנו, עושים תנועות מגונות.

מאת מירה ברק
מקרה חזן מזעזע אותי משום שהוא מדגים זריית חול בעיני הציבור והולכת שולל של בעלי אינטרסים, בניסיונם להצטייר כשוחרי כבוד הזולת.

מאת חיים ברעם
רוב דברי ההספד היפים על יוסי שריד לימדו אותנו יותר על הכותבים מאשר על המנוח. אין דבר טבעי מזה: הרי יחד עם המת אנחנו מספידים גם את עצמנו.

מאת חיים ברעם
אני שופך דמעות על אנשים שנגעו ללבי ומתו בטרם עת, מבלי לבקש רשות מאף אחד. כיוון שאינני מבקר ספרותי, אוכל לסכם רק את התרשמותי האינטלקטואלית ואת ההתרגשות מקריאת ספריו.

מאת בנצי לאור
הויכוח על ציונות, עתיק כמו הציונות עצמה, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא יהודים, תמיד היה מורכב וסוחף. אבל בעשורים האחרונים הדיון הפך רטורי וריקני ומשמש בעיקר כתפאורה למהלכים לא שקופים ומפוקפקים.

מאת מיכל בסן
בעולם שבו הכרה בדיכוי שווה להון סימבולי, מטריאלי וחוקי, המציאות היא שמי שיבכה חזק יותר, מי שישקיע יותר משאבים בתעדוף פרוסת העוגה שלו, יזכה לתשואה גבוהה יותר.

מאת ציונה שניר
לאחר מסיקת מספר עצים הזמינו אותנו לסעוד איתם, האווירה הייתה עליזה במיוחד, עד כדי כך שברגע מסוים ראדי פצח בשיר, ואנו במחיאות כפיים. כאילו אנו מכירים כבר שנים רבות.

מאת איתן קלינסקי
כן, לא אשתוק, לא אוותר, אזכיר יום-יום לארצי עד שתפתח את עיניה, כי שליטתנו על עם אחר היא אינה מוסרית, זו שליטה קולוניאלית, שמתלווים לה גילויים אכזריים.

מאת אילנה הרסטון-לוטן

הימין האנטי-מוסלמי לא הצליח להסתיר את חדוות ה״אמרנו לכם״, בעוד השמאל חזר וקונן על איוולת הפלישה לעיראק ואוזלת היד בסוריה – כאילו ש- Mia Culpa חוזר ונשנה יכולה לרפא את פצעי ההווה.