אז עכשיו רצחתם גם את פעילת השלום רייצ’ל קורי, והפגנתם שוב את השילוב הקלאסי בין רשעות וטמטום, שפרופסור ישעיהו ליבוביץ’ הוקיע אותו במשך שנים רבות כל כך. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" באמת הגדירו אותה כ"פעילת שלום", "מעריב" הדגיש יותר את ה"שמאלניות" של הקורבן. ייתכן שדווקא הדנקנרים קלעו הפעם למטרה.

כל התרבות הפוליטית שלנו מגדירה עכשיו את עצמה כ"ימין", ואילו שוחרי השלום והשוויון, מתנגדי הגלובליזציה והחותרים לסביבה נקייה ובריאה יותר, שייכים למחנה האויב. אפילו במדורי הספורט יודעים לספר לנו, שהעיר פלארמו נוחה מאוד לאירוח משחקי הבית של נבחרת ישראל, כיוון שמדובר בעיר ימנית. מזה יש אולי להסיק, שבניטו מוסוליני ופרנציסקו פרנקו הם שלנו, ואילו סלבדור איינדה וז’אן ז’ורס שייכים למחנה ההומניסטי, ולכן הם אויב. וקורי? היא הפריעה לדחפורים שלנו להרוס את כבשת הרש של העם הפלסטיני, ומותה "נגרם בטעות".

אם שרון היה מבחין באם תרזה או באלברט שווייצר, הוא היה מכוון כלפיהם את הטנקים ואת הדחפורים שלו. קורי לא מצאה את מותה, אלא נרצחה, והרצח הזה יירשם בתולדות המדינה שלנו לדיראון עולם. בעימות הגדול בין הטובים לבין הרעים התמקמה החברה הישראלית, מרצונה הטוב, במחנה של הרעים. זה מציב אותנו, אנשי שמאל ליברלים וסתם הומניסטים, בפני דילמות כבדות משקל ומטרידות: היתה לנו אחות אמריקאית ושמה רייצ’ל קורי. יש לנו אויב באמריקה, ושמו ג’ורג בוש. איך נתמודד עם ההזדהות של רוב בני עמנו עם התוקפנים, שעומדים לרצוח אלפי ילדים עיראקים חפים מפשע? וכיצד נחיה עם האדישות התהומית (ובמקרה הרע, אפילו שמחה לאיד) לחייה של יפת נפש אמיתית, שנרצחה ברפיח בגיל 23? אין לי תשובה לשאלה הקשה הזאת. 

בעבר ראינו סרטים אמריקאים שהופקו על ידי במאים ותסריטאים ליבראלים, ושיקפו את אלימותה הקשה של ארצות הברית במדינות אסיאניות רחוקות. לא פעם הערתי כאן ובמקומות אחרים, שיוצרי הסרטים האלה אינם מסוגלים להזדהות עם קורבן מקומי, וייטנאמי, קאמבודי או ערבי, והם חייבים למצוא גיבור אמריקאי, רצוי אמריקאי לבן, כדי לשווק את תוצרתם. למען האמת, ההתנייה של צופי הסרטים בעולם לקולנוע האמריקאי היא כה עמוקה, עד שגם צופים מן השורה בירושלים או בדלהי, מזילים יותר דמעות על ילדים בלונדינים מתים, מאשר על בני עמם וארצם. לכן אנו עומדים לשמוע על קורי, על אישיותה ועל מעשיה הטובים, ולהתעלם לחלוטין מעשרה פלסטינים שנרצחו באותו יום עצמו ברצועה. על ההרוגים נמנו גם ילד בן 13 וילדה בת ארבע, אבל גדעון לוי יש רק אחד, אין מי שיתעד את קורותיהם ואורח חייהם של הקורבנות למעננו, אין מי שינסה לשחזר את ילדותם ואת אהבתם למשפחות. וכדי ביזיון וקצף.     

מכאן נובעת הביקורת שלי לא רק על היד הקלה, הרצחנית, על ההדק אלא גם על הטיפשות התהומית של שלטונות הכיבוש בעצם הפגיעה בנערה אמריקאית אידיאליסטית ואוהבת אדם. אין בדעתי לחסוך מלים: הרצח הוא מעשה פשע איום, גם אם יחליטו שמבחינה משפטית היתה כאן "הריגה". אבל שליחי ממשלת שרון ברפיח הם גם אידיוטים: הם הבקיעו שער עצמי שיהיו לו תוצאות לטווח ארוך. ייתכן שבשבועות הבאים יעלמו הדי הפרשה בתוך ערפל הקרב בעיראק, אבל קורי תבעת אותנו לשנים רבות.

ספילברג החסוד לא יעשה עליה סרט, אבל יימצאו במאים אחרים, אולי מוכשרים הרבה יותר. קורי, שיצרה יחסי ידידות נלבבים עם ילדי רפיח, תזכה לאהבתם הכנה של צופים בכל רחבי העולם, גם אלה שהתעלמו עד כה ממאות הילדים שנרצחו בשטחים. 

המכתבים שרייצ’ל הצעירה כתבה להוריה במדינת ושינגטון בארצות הברית הם מרשימים ביותר. בצד יכולתה האינטלקטואלית לתאר ולנתח מצבים, יש בהם הומור, אהבת אדם ובוז עצום למדכאים. השיחות שלה עם ילדים, בערבית הדלה שלה, מצחיקות ומרגשות. קורי קלטה, שילדים יכולים להבין כל שפה וכל מחווה, אם הן מלוות בחיוך אוהב. זה עבד.

במכתב הביתה לפני כחודש מדגישה קורי את מזלה הטוב. היא אמריקאית. יש לה כסף לרכוש מוצרים שהם יקרי מציאות ברצועת עזה, ובמקרה הרע ביותר היא יכולה לברוח לביתה בארצות הברית. חרף היחס הנוקשה והאטום של שלטונות צה"ל לקורי ולחבריה ב"ארגון הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני" היא לא ממש חששה לחייה. היא שמעה סיפורים מצמררים של ילדים בני עשר על חבריהם שנורו מתוך טנק או מגדל שמירה, ראתה תמונות של בני משפחה שאינם עוד, אבל האמינה שאזרחותה האמריקאית תגן עליה. כמו כל עמיתיה, היא היתה מודעת לכך שנוכחותה בשטח מביכה את צבא הכיבוש. אבל מישהו היה פושע מספיק, או קל דעת מספיק, כדי לקפד באכזריות או ברשלנות פושעת את חייה הצעירים. 

אני לא נוטה להאמין ב"תחקיר הראשוני" שיודע לספר לנו על גוש בטון שזז, אחרי שנהג הדחפור סטה בטעות ממסלולו. אבל בעצם, אין לזה הרבה משמעות. בארצות רבות בעולם מחמירים בעונשם של אנשים, שרצחו במהלך שוד מזויין, כיוון שהוסיפו חטא על פשע גם אם הרצח עצמו לא היה מתוכנן.  קורי נהרגה על ידי אדם, שעסק בפועל בדיכוי עם בניגוד לכל כללי המשפט הבינלאומי החלים על שטח כבוש. שום נוסחה חלקלקה לא תאפשר לו ולשולחיו לחמוק מהאחריות הכבדה על מותה של הצעירה.

הטרגדיה של רייצ’ל קורי אינה גורמת לי להתבייש בזהותי הישראלית. הלוחמים נגד הכיבוש הם חפים מפשע, כפי שקורי ומשפחתה הליבראלית אינם אשמים בפשעים שבני ארצם עומדים לבצע בעיראק. אין לנו אלא לסמן את הגבול במפה הפוליטית שלנו: אנחנו ניצבים שכם אחד עם קורי וחבריה, שהם קרובים לנו בדעות בכל הנושאים, נגד הורסי הבתים וזורעי המוות בשטחים הכבושים. קורי היתה אחותנו, וחבריה לארגון הם אחינו. זו אינה התלהמות רגשנית, אלא הצהרה אידיאולוגית שקולה וחד-משמעית.

הדיקטטור הגדול

הגנגסטר מספר אחת בעולם, ג’ורג’ ו בוש, החליט להתעלם ממועצת הביטחון ולערער את יסודותיה, הקיימים מאז הקמת האו"ם. בכך כפר בוש בכורח של מעצמת על כוחנית לקבל לגיטימציה ומעטה של לגאליות בינלאומית לפעולותיו המלחמתיות בארצות זרות. לקרע שהוא יצר עם מדינות חשובות ועם תרבויות אחרות, היסטוריות (רוסיה, צרפת, גרמניה) יהיו השלכות רציניות לטווח ארוך. המלחמה נגד עיראק הפכה לפשע מלחמה עוד לפני שהחלה. הפעם, לעומת 1991, אין לממשל בארצות הברית אפילו תירוץ מפוקפק על פלישה לכוויית, וגם לא כיסוי של קואליציה בינלאומית אמיתית, בחסות מועצת הביטחון והשתתפות חלק ממדינות ערב. בוש נוקט אלימות לשמה, כדי לקדם אינטרסים כלכליים וכוחניים.

הזרם שלו בתרבות הפוליטית האמריקאית תמך תמיד ברודנים ששירתו את האינטרס של ארצות הברית, וגם היום מקיים את שלטונם של עריצים רבים ברחבי העולם, כולל במדינות המפרץ. לכן רק הדן מרגליתים הקרתניים לוקחים ברצינות את הדיבורים על דמוקרטיה ועל האינטרס של העם העיראקי. כיוון שכל החברה הישראלית שבויה כיום בסיסמאות של "הרוב המוסרי" (הימין האמריקאי האנטישמי למחצה בארצות הברית), אין כאן מאמץ רציני לפענח את הקודים הגזעניים של בוש, שסבור שמותר לו לקבוע למי יש זכות לפתח נשק של השמדה המונית, ולמי אין זכות כזאת.

בעת כתיבת הדברים האלה קשה להאמין, שסדאם חוסיין (איש נקלה כשלעצמו) יציל את בני עמו וימצא מקלט בחוץ לארץ. בוש גם לא ממש מנסה לאפשר לו לצאת, כדי שטרפו לא יחמוק מידיו. לכן יהיו כל תומכי המלחמה ברחבי העולם אחראים באורח ישיר או עקיף לטבח הנורא בבני העם העיראקי. ייתכן שהפעם סדאם לא ישרוד את ההתקפה האמריקאית כפי שעשה בפעם הקודמת. אז רצו האמריקאים שסדאם המוחלש יישאר על כנו, כדי לנטרל את ההשפעה האיראנית על הרוב השיעי בעיראק. יש להניח, שגם אז לא יזכו תושבי עיראק המוכים לשלטון נאור במיוחד. איכשהו, קשה לתאר שתהיה שם דמוקרטיה בנוסח סקנדינאבי. לכל היותר יעלו לשלטון משת"פים מושחתים, שיאפשרו לאמריקאים ולחברות העל-לאומיות הגדולות לשלוט בכל משאבי עיראק. הניאו-ליברלים ששולטים בוושינגטון לא יתנו לעיראקים לקיים אפילו את מוסדות הרווחה שעמיתם בירושלים ביבי נתניהו יעניק לישראלים.

עם זאת, יש לשאוב עידוד מההתנגדות הגדולה בעולם למלחמתו של בוש, ולהצטרף למחנה העולמי שחותר תחת אושיות הקניבליזם הקפיטליסטי הקיצוני. קרל מרקס האמין שדווקא העולם התעשייתי והמתקדם יגיע לסוציאליזם, וגם עכשיו ברור, שהאופוזיציה הרעיונית לגלובליזציה ולכוחניות האמריקאית מתפתחת בעיקר באירופה ובחוגים האינטלקטואלים בדרום אמריקה ובמזרח התיכון. בוש מנסה להמחיש לכולנו, שהוא יכתיב לעולם את כל המהלכים: בכלכלה, בפוליטיקה, בחברה וביחסים הבינלאומיים. לפחות לעת עתה, ידו על העליונה, ואפילו ארצות הברית של ביל קלינטון נראית עתה רחוקה, כמעט פרה היסטורית. אבל גם אם ינצח הוא ישלם בסופו של דבר את מחיר התוקפנות, כיוון שהתרבות המערבית לא יכולה להתקיים בכפיפה אחת עם הכוחניות הפרימיטיבית שלו. גם בעיצומה של חשכת ימי הביניים אפשר להציץ ממעמקים בפריסקופ שלנו, ולראות שהרנסנס המיוחל בוא יבוא.

Share on Facebook