באחד הימים, אני מקווה, תקום פה "ועדת אמת ופיוס", כמו בדרום-אפריקה. היא תהיה מורכבת מהיסטוריונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים. תפקידה יהיה לקבוע מה באמת קרה בארץ הזאת ב-1948.
במשך 60 השנים שעברו מאז, כוסו אירועי המלחמה בשכבות על גבי שכבות של תעמולה ישראלית ופלסטינית, יהודית וערבית. דרוש מאמץ כמו ארכיאולוגי כדי להגיע אל שכבת היסוד. גם עדי-הראייה שנותרו עדיין בחיים מתקשים, לפעמים, להבדיל בין מה שראו באמת ובין המיתוסים שעיוותו וסילפו את האירועים.
אני אחד מעדי-הראייה. בימים האחרונים, לרגל יום-השנה ה-60, פנו אלי עשרות מראייני רדיו וטלוויזיה מרחבי העולם וביקשו ממני לתאר מה שהיה. אני מביא כאן כמה מהשאלות האלה ומה שעניתי עליהן. (אם אני חוזר על דברים שכתבתי בעבר, אני מתנצל.)
– במה נבדלה מלחמה זו ממלחמות אחרות?
קודם כול, זאת לא הייתה מלחמה אחת, אלא שתי מלחמות שהתמזגו זו בזו.
המלחמה הראשונה הייתה בין היהודים והערבים בארץ. היא התחילה למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947 והסתיימה עם ההכרזה על הקמת מדינת-ישראל ב-14 במאי 1948. באותו יום החלה המלחמה השנייה בין מדינת ישראל והמדינות השכנות, ששלחו את צבאותיהן למערכה.
זאת לא הייתה מלחמה בין מדינות על חבל-ארץ ביניהן, כמו מלחמות גרמניה-צרפת על חבל אלזס. זאת לא הייתה גם מלחמת-אחים, כמו מלחמת-האזרחים האמריקאית, שבה השתייכו שני הצדדים לאומה אחת. אני מסווג אותה כ"מלחמה אתנית".
מלחמה כזאת מתנהלת בין שני עמים החיים באותה הארץ, שכל אחד מהם תובע את כל הארץ לעצמו. במלחמה כזאת, המטרה אינה רק לנצח, אלא לתפוס חלק גדול ככל האפשר של הארץ כשהוא ריק מן האוכלוסייה היריבה. זה מה שקרה כאשר התפרקה יוגוסלביה ופרצו מלחמות, ולא במקרה נולד אז המושג המזוויע "טיהור אתני".
– האם הייתה המלחמה בלתי-נמנעת?
בשעתו קיוויתי עד הרגע האחרון שניתן למנוע אותה (על כך להלן). בדיעבד ברור לי שבאותו מועד זה כבר היה בלתי-אפשרי.
הצד היהודי היה נחוש בהחלטתו להקים בארץ מדינה משלו. רצון זה היה קיים מאז הקמת התנועה הציונית, 50 שנה לפני כן, והתחזק שבעתיים אחרי השואה, שהסתיימה רק שנתיים וחצי קודם לכן.
הצד הערבי היה נחוש בהחלטתו למנוע את הקמת המדינה היהודית בארץ שהוא ראה בה (בצדק) ארץ ערבית. לכן פתחו הערבים במלחמה.
– מה חשבתם, אתם היהודים, כשיצאתם למלחמה?
כאשר התגייסנו בראשית המלחמה, היינו משוכנעים לחלוטין שאנחנו נתונים בסכנת הכחדה ושאנחנו מגינים על חיינו, על חיי משפחותינו ועל היישוב העברי בכלל. המילים "אין ברירה" לא היו רק סיסמה, אלא הכרה עמוקה. (כשאני אומר "אנחנו", אני מתכוון להרגשה הכללית של הציבור בכלל והחיילים בפרט.) אינני חושב שהצד הערבי היה חדור בהכרה זו באותה המידה – וזה היה בעוכריו.
לכן התגייס הישוב העברי באופן טוטאלי מהרגע הראשון. הייתה לנו הנהגה מאוחדת (גם אצ"ל ולח"י קיבלו את מרותה) וצבא מאוחד, שקיבל במהרה אופי של צבא סדיר.
שום דבר דומה לזה לא קרה בצד הערבי. לא הייתה לו הנהגה מאוחדת, לא קם צבא ערבי-פלסטיני מאוחד, ולכן לא היה מסוגל לרכז כוחות בנקודות התורפה. אבל את זאת למדנו לדעת רק אחרי המלחמה.
– האם חשבתם שאתם הצד החזק?
לגמרי לא. באותה עת היו היהודים רק שליש מאוכלוסיית הארץ. מאות הכפרים הערביים, שהיו פזורים ברחביה, שלטו בדרכי-התחבורה, שהיו חיוניים לקיומנו. סבלנו אבידות קשות במאמצינו לפתוח את הכבישים, ובעיקר את הכביש לירושלים. הרגשנו באמת ובתמים שאנחנו "מעטים מול רבים".
בהדרגה השתנו יחסי-הכוחות. הצבא שלנו התגבש וצבר ניסיון, בעוד שהצד הערבי עדיין לחם בעיקר באמצעות "פזעה" – התגייסות חד-פעמית של כפריים שהיו מצוידים בנשק הישן שברשותם. החל מאפריל התחלנו לקבל כמויות גדולות של נשק קל מציכוסלובקיה, שנשלח לנו בפקודת סטאלין. באמצע מאי, לקראת כניסת הצבאות הערביים למערכה, כבר שלטנו בשטח רצוף.
– כלומר, גירשתם את הערבים?
זה לא היה עדיין "טיהור אתני", אלא תוצאת-לוואי של המלחמה. הצד שלנו התכונן להתקפה המאסיבית של הצבאות הערביים, ולא יכולנו להשאיר אוכלוסייה עוינת מאחורי גבנו. הצורך הצבאי הזה השתלב, כמובן, בנטייה מודעת פחות או יותר ליצור שטח יהודי הומוגני.
לימים נוצר אצל אויבי ישראל המיתוס של "תוכנית ד", שהייתה כאילו אם הטיהור האתני. למעשה הייתה זאת תכנית ליצירת שטח רצוף בשליטתנו, לקראת ההתמודדות המכרעת עם הצבאות הערביים.
– אתה אומר שבשלב הזה לא הייתה עדיין החלטה עקרונית לגרש את כול הערבים?
צריך לזכור את הרקע הפוליטי: לפי החלטת האו"ם הייתה "המדינה היהודית" צריכה לקום ביותר ממחצית פלשתינה (א"י). בשטח זה הגיעו הערבים לכדי 40% ויותר מהאוכלוסייה. הערבים אמרו שלא יתכן להקים מדינה יהודית שבה קרוב ממחצית האוכלוסייה היא ערבית, ועל כן ביקשו לבטל את החלטת-החלוקה. הצד היהודי, שדבק בהחלטת החלוקה, ביקש להוכיח שזה אפשרי. לכן היו אז כמה ניסיונות (בחיפה, לדוגמה) לשכנע את הערבים שלא לנטוש את בתיהם. אלא שמציאות המלחמה עצמה גרמה לנטישה המונית.
יש להבין שהערבים בשום שלב לא "ברחו מן הארץ". בדרך כלל זה קרה כך: במהלך הלחימה הונחתה מכת-אש גדולה על כפר ערבי. תושביו, על נשיו וטפם, נמלטו, כמובן, לכפר הסמוך. כאשר הותקף גם זה, נמלטו לכפר הבא, וכן הלאה, עד שבאה הפסקת-האש, ופתאום נוכחו התושבים לדעת שקם גבול ("הקו הירוק") בינם ובין בתיהם. טבח דיר-יאסין הגביר את הדחיפה לברוח.
גם תושבי יפו שברחו לעזה, לא עזבו את הארץ – עזה הרי שייכת לפלסטין.
– אם כן, מתי החל "הטיהור האתני" שעליו דיברת?
במחצית השנייה של המלחמה, אחרי שנבלמה התקדמות הצבאות הערביים, התגבשה מדיניות מודעת של גירוש הערבים, כמטרת-מלחמה בפני עצמה.
למען האמת יש לזכור שזה לא היה תהליך חד-צדדי. לא ערבים רבים נשארו בשטחים שנכבשו על ידי הצד שלנו, אך גם לא נשארו יהודים בשטחים שכבשו הערבים, כגון הקיבוצים של גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. התושבים היהודים נהרגו או גורשו. ההבדל הוא כמותי: בעוד שהצד היהודי כבש שטחים גדולים, הצד הערבי הצליח לכבוש רק שטחים קטנים.
ההכרעה האמיתית התקבלה אחרי המלחמה: לא להרשות ל-750 אלף הפליטים לחזור.
– מה קרה כאשר נכנסו הצבאות הערביים למערכה?
תחילה נראה המצב שלנו נואש. הצבאות הערביים היו סדירים, מאומנים היטב (רובם על-ידי הבריטים) ומצוידים בנשק כבד: מטוסים, טנקים, תותחים, כאשר לנו היה רק נשק קל – רובים, מקלעים, מרגמות קלות ונשק אנטי-טנקי עלוב. רק מחודש יוני והלאה התחיל לזרום אלינו נשק רציני יותר.
אני עצמי השתתפתי בפריקת המטוסים הראשונים שהגיעו מצ’כוסלובקיה. אלה היו מטוסים שייוצרו למען הוורמאכט הגרמני. מעל לראשינו לחמו המטוסים "הגרמניים" שלנו (מדגם "מסרשמיט") במטוסים "הבריטיים" (מדגם "ספיטפייר" של המצרים.)
– מדוע תמך סטאלין בצד היהודי?
ערב החלטת האו"ם נשא הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, נאום ציוני נלהב. מטרתו המיידית של סטאלין הייתה להביא ליציאת הבריטים מהארץ, מחשש שמא יוצבו בארץ טילים אמריקאיים. כדאי להזכיר עובדה נשכחת: ברית-המועצות הייתה המדינה הראשונה שהכירה במדינת-ישראל החדשה דה-יורה, מייד עם הקמתה. ארצות-הברית הכירה בה רק "דה פקטו".
סטאלין היפנה עורף לישראל רק כעבור שנים, כאשר זו הצטרפה בגלוי לגוש האמריקאי. אז גם התחזקה הפאראנויה האנטי-שמית שלו. מעצבי המדיניות במוסקווה הגיעו באותה עת למסקנה שכדאי להם יותר לתמוך בגל הגואה של הלאומיות הערבית החדשה.
– מה הרגשת אתה במהלך המלחמה?
ערב המלחמה האמנתי עדיין שניתן להגיע לשותפות "שמית" של כל בני הארץ. חודש לפני פרוץ המלחמה עוד פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי", שבה הסברתי את הרעיון הזה. בדיעבד ברור לי שזה היה הרבה יותר מדי מאוחר.
מיד עם פרוץ המלחמה התגייסתי לחטיבה קרבית (גבעתי). בימים האחרונים לפני שחויילתי עוד הספקתי לפרסם, יחד עם כמה אישים ידועים, חוברת בשם "מהתגוננות למלחמה". הצעתי בה לנהל את המלחמה כך שנוכל להגיע בסופה לשלום. (הושפעתי מגישתו של הפרשן הצבאי הבריטי הנודע, באזיל לידל-הארט, שהציע רעיון זה במהלך מלחמת-העולם השנייה.)
ידידים באותו זמן ניסו בתוקף להניא אותי מגיוס. הם טענו שהרבה יותר חשוב שאשאר חופשי ואבטא את דיעותי במהלך המלחמה. אני הרגשתי שזה לא נכון – שמקומו של כל צעיר הגון בשעה כזאת הוא ביחידה קרבית. איך אשב בבית בשעה שאלפי בני גילי מחרפים את נפשם יום ולילה? וחוץ מזה – מי יקשיב אי-פעם לקולי אם בשעה מכרעת לקיומנו הלאומי לא אמלא את חובתי?
בראשית המלחמה הייתי טוראי בחיל-הרגלים ולחמתי לפתיחת הדרך לירושלים, ובמחציתה השנייה הייתי לוחם בסיירת "שועלי שמשון" בחזית המצרית. זה איפשר לי לראות את המלחמה בעשרות מקומות שונים. בכל מהלך המלחמה רשמתי את חוויותיי, שפורסמו מיד בעיתונים ושנקבצו אחר-כך בספר "בשדות פלשת 1948″. הצנזורה לא איפשרה לי לדווח על הצדדים השליליים, ולכן כתבתי מיד לאחר מכן את הספר "הצד השני של המטבע", במסווה של יצירה ספרותית, כך שלא הגשתי אותו לצנזורה הצבאית. שם דיווחתי, בין השאר, על הפקודה שקיבלנו להרוג כל ערבי שינסה לחזור הביתה.
– מה לימדה אותך המלחמה?
הזוועות שראיתי עשו אותי לשוחר-שלום מושבע. למדתי במלחמה שיש עם פלסטיני, ושלעולם לא נגיע אל המנוחה במדינה שלנו אם לא תקום לצידה גם מדינה פלסטינית. ומכיוון שזה עדיין לא קרה, נמשכת המלחמה ההיא עד עצם היום הזה.
מה שאורי אומר על תוכנית ד’ מאלף מאוד.
בין אם מגבשי תוכנית ד’ חשבו "צבאית" ובין אם חשבו "נדל"נית", התוצאה אותה תוצאה: גירוש המוני וכפוי.
הציונות מראשיתה לא גייסה את חייליה על בסיס "גירוש", אלא על בסיס "יישוב הארץ", "בניין הארץ", "גאולת הקרקע".
הבעיה היא שזה היינו הך. אי אפשר להמציא ציונות בשמים. הציונות לטשה עיניה על כברת ארץ מסוימת, קטנה ודלת משאבים, והגשמותיה היו כרוכות בהכרח בנישול התושבים החיים בה, המשך הרעיון המטורף לרכז כאן עוד 10-8 מיליון יהודים, חצאי יהודים וכל מיני "עשרת השבטים" מהודו וכד’ כרוך בהמשך נישולם של בני הארץ.
בניגוד לאידיאולוגיות אוניברסליות שונות, התיימרות לחול על כל מקום ועל כל זמן, בציונות אין שום מרחב תמרון בדבר "אופן ההגשמה". אופן ההגשמה הוכתב ומוכתב מעצם הרעיון.
לכן הגזענות לא חלה רק על אופן ההגשמה, אלא על הרעיון גופו.
ולא רק הגזענות כרוכה בציונות. היא גם כופה בהכרח סכסוך דמים נצחי על היהודים שחברו לחבור למפעל הציוני, בניגוד מוחלט לאחת ממטרותיה המוצהרות.
חייל שנמצא בחזית רואה ומבין את התמונה הכללית פחות מאזרח שנמצא בעורף וקורא עיתונים (כמובן אם הוא יודע לסנן את האינפורמציה מהתעמולה). ההרגשה הסובייקטיבית של החייל חשובה וכן עדויות על מה שראה בעיניו אבל אלו אינם משקפים את מה שמעלה שההיסטוריון שחוקר בארכיונים ובודק את המספרים.
גם אני הייתי במספר "פעולות תגמול" ובמלחמה אחת אך לא הבנתי כמעט כלום אלא את מה שראיתי בגזרה הצרה מאוד (לפעמים רק מטרים ספורים). את מה שקרה באמת הבנתי הרבה יותר אחרי שקראתי את "הנדון" ב"העולם הזה"
אתה אולי בכל זאת מעט נוטה לצד הערבי , אבל הצלחת להיות כמה שיותר דו צדדי וזה כניראה המאמר הכי חשוב שנכתב על ידך עד היום . במיוחד השארת אותי כמעט פעור פה מההצהרות שלך בנושא ה"טיהור האתני" כל הכבוד!
אבל יש כמה טעויות קטנות שצריך להצביע עליהן – יש מאמר חשוב מאוד שריכז עיתונות שתיעדה את העזיבה / בריחה / גירוש בזמן אמת . ואולי אתה מייחס את החוויות האישיות שלך ככלל (לכן ברור שאתה אומר אמת) אבל ערבים כן ברחו מהארץ גם בלי שהונחתה עליהם מכה . לפעמים ביגלל פחד מכנופיות , או במטרה לעזוב לזמן המלחמה (ואז לחזור)ועוד .
— קישור —
דבר נוסף הוא , שהכיבוש הוא לא כיבוש של שטחים שהיו שייכים לפלסטינים (כן חיו בהם – אבל לא שלטו בכל השטח ככלל) .
הם לא היו שייכים להם מבחינה פוליטית – ביגלל שלא קיבלו את חלוקת הא"ום ומעולם לא קמה מדינה בשליטה פלסטינית (השטחים נלקחו על ידי ירדן וגם מצריים) הזכות לדרוש את חלקם בחלוקה יגיע רק כשיכבדו את אותה חלוקה – יכירו רשמית בשכנתם ארץ ישראל ויפסיקו עם הטרור נגד אזרחים (ואולי עם הלחימה בכלל) שנוגד את החוק הבינלאומי , הפצת השנאה כנגד ישראל (שחמורה מכפי שאפשר לתאר) ובאמת יהיו מוכנים לשלום .
עד שיווצר מצב כזה , אסור לנסות לדחוף את ישראל בצורה התאבדותית לוותר על שטחים (ובמיוחד שלא להזרים המוני "פליטים" לתוכה) גם אם היא הצד הגמיש יותר (ונראה שהבעיה בנו – ואם נבוא לקראתם אולי זה יביא שלום) . לצערנו זה יביא רק עוד טרור (כמו מה שקרה עם עזה , ובזמני הסכמי אוסלו) .
כי כמה שאני בתור "ציוני" אשמח אם הטרור ייפסק (וכך גם הלוחמה מהצד שלנו) ואשמח אם תוקם מדינה פלסטינית לצידנו בה הם יחיו באושר . ואני מאוד מקווה שהיום הזה יגיע –
לצערנו בצד השני יש רוב קיצוני – שלא מתגמש על עקרונותיו : כל "פלסטין" , החזרת ה"פליטים" , פתיחת כל הגבולות והמעברים , גירושם ורציחתם של כל היהודים שהגיעו לכאן בפלישה הציונית . שימוש בלחימה (גם כנגד אזרחים – כי ההם מטרה לגיטימית) כדי להשיג את מטרותיהם . ועוד …כל זה נכתב באמנה הלאומית הפלסטינית .
ואם זה לא ישתנה , ישראל לא תוכל לשקר לעצמה ש"הנה השלום מגיע" ופתרונות אחרים יעלו כמו – כיבוש כל השטחים . מה שכאן (אני מסכים איתם) לא רוצים שיקרה , כי זה עלול למנוע סופית כל אפשרות לשלום .
נקווה לטוב .
אתה פותר את הק?ש?ה ב?קשה עוד יותר.
אם קשה לצפות שתופיע ממשלה ישראלית שתפנה את ההתנחלויות,
קשה על אחת כמה וכמה לצפות שתקום ממשלה שתעניק זכויות אזרח לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים ושוויון אמיתי ומלא לפלסטינים אזרחי ישראל.
לאפשרות הראשונה יש בכל זאת יותר תומכים, והיא חדרה כבר לעומק המחנה הציוני.
אם יש כמה פתרונות צודקים באופן עקרוני, אני מעדיף לחתור לקראת זה שסיכוייו להתממש טובים יותר.
ה"ציונות" שתיארת היא כלל אינה ציונות. מבחינתי אתה יכול לקרוא לזה "ציונות אחרת" אם הכינוי הזה יסייע בהגשמתה.
– הלינק הראשון שצירפת מוביל לדף ריק.
– הלינק השני מוביל למאמר בו אכן כתוב ש"הציונים הפעילו מערכת הסברה אדירה לשכנוע ראשי המדינות לתמוך בהצבעה" – שזה בסדר גמור, אין ספק שהצבעות באו"ם מלוות בקבוצות הסברה אינטרסנטיות. כך פועל פרלמנט ואין בין זה ובין "מכבש של גזר ואיומים" ולא כלום.
אילו "איומים"? מה עניין "גזר" לכאן?
האם אתה חושב שהערבים לא הפעילו מערכת "שתדלנית"?
אבקשך להסביר.
– לא הבאת שום מובאה בענין הצבעה ראשונה בה נידחתה החלוקה.
– לא התייחסת כלל לטענתך שרק-2% מהיהודים הם באמת "יהודים".
בבקשה אמור מהיכן הנתון ומדוע זה משנה בכלל? ולצורך העניין – אם יווכח לך שרק 2% מהפלסטינים של היום מקורם ממשפחות שגרו כאן לפני מאה שנה ויותר, האם לדעתך זה מפחית מהדרישה שלהם היום למדינה עצמאית?
– אמרת ש"מה שקבע בסופו של דבר את גבולותיה של המדינה היהודית היה מאזן הכוחות בשטח". יתכן וזה נכון, אבל זה בסופו של דבר היה הימור כושל שלקחו מנהיגי הערבים בארץ ומדינות ערב מסביב. מי שהחליט שעובדות יקבעו בשטח ע"י אלימות – שלא יתלונן על-כך שהעובדות אכן נקבעו באלימות.
אז בן-גוריון אמר "שלא מעניינות אותו ההחלטות בדאונינג סטריט או באו"ם"..
so what?
הערבים אמרו בדיוק את אותו הדבר כאשר פתחו במלחמה…
אבקש מהדוברים השונים להפנות לאסמכתאות ומקורות בנוגע לטענות השונות, ולא סתם להפריח טענות כגון 2% או 70% או 0.25% ולא חשוב על מה ומתי. זהו האלף בית של כל דיון רציני.
אפשר למצוא את הטקסט הזה באנגלית, רצוי מאוד באינטרנט?
[בבקשה, גרסא זאת]
כך, באופן קטוע, משום מקום, מספרת רוב ההיסטוריוגרפיה הציונית הנילמדת בבתי ספר, על הצבעת ה-29 בנובמבר. לפתע יש איזו החלטה כזאת..
ניתן לכנות זאת היסטוריוגרפיה קטועה. במקום אחר, כיניתי זאת, היסטוריוגרפיה רזה. בנוייה מסביב לקטעים, תוך יצירת רצף מדומה והשמטת הרצף ההיסטורי האמיתי, ממש כמו בהשלמות גרפיות שרירותיות של משטחים, בצילומים דלי פיקסלים.
מה קדם להחלטה?
"הציונים הפעילו מערכת הסברה אדירה לשכנוע ראשי המדינות לתמוך בהצבעה".
— קישור —)
"המשלחת הישראלית בראשות משה שרת, פעלה מאחורי הקלעים על מנת לקבל רוב בהצבעה. עמדתן של ארה"ב וברית המועצות הכריעו את הכף, רוב המדינות בחרו להצביע כמותן וביום שבת, ה-29 לנובמבר 1947 התקיימה הצבעה גלויה. בסיכום הצביעו בעד ההצעה 33 מדינות, 13 הצביעו נגדה ו-10 מדינות נמנעו. הצעת החלוקה התקבלה".
— קישור —
ונשאלת השאלה, אם מערכה שתדלנית ציונית אדירה, היא שאמורה היתה לקבוע את גורל חבל הארץ הזה וגורל תושביו הילידיים?
בנוסף, הצבעה גלוייה זאת היתה השלב הסופי של דיונים נימשכים והצבעות בעצרת, למשל באפריל 47 וספטמבר 47.
_____________
האמת על תוכנית החלוקה הופיעה בכתבה בנושא זה בעיתון "הארץ" מה-29.11.2007 ובו מגלים לנו כי:
ההיסטוריון ד"ר אלעד בן-דרור מאוניברסיטת "בר אילן" חקר בשנים האחרונות את המהלכים הדיפלומטיים של האו"ם אחרי החלטת החלוקה, במסגרת המרכז לחקר הדיפלומטיה ושיתוף הפעולה האזורי באוניברסיטת תל אביב. בשנה שעברה ישב בארכיון האו"ם וקרא מסמכים שהיו חסויים עד אז, המתעדים את דיוניה של ועדת הביצוע להגשמת תוכנית החלוקה. במחקרו חשף ממצא מעניין: האו"ם התכוון להקים ולאמן מיליציה יהודית ולחמש אותה בנשק, מטוסי קרב ושריוניות.
"האו"ם זנח חצי מתוכנית החלוקה, כלומר את הרעיון של הקמת המדינה הערבית", מסביר בן דרור. לדבריו, הרעיון היה לבצע רק את הקמת המדינה היהודית.
לפי תוכנית הוועדה, תפקידה העיקרי של המיליציה היהודית היה לכפות את מרותה של המדינה היהודית על הערבים שבשטחה. לפי מפת החלוקה, מספר הערבים במדינה היהודית היה כמעט זהה למספר היהודים. פיקוד המיליציה היה אמור להיות בפיקוח האו"ם, שהיה אמור למנות גם את המפקדים.
הם שאלו, בין השאר, איך משתלטים על הבדווים בנגב, שיתנגדו להיות תחת ריבונות יהודית. לכן הם תכננו לצייד את המיליציה במטוסי קרב, לפי שיטות של הצבא הבריטי".
וכך, מה שקבע בסופו של דבר את גבולותיה של המדינה היהודית היה מאזן הכוחות בשטח. "בן גוריון כותב למשה שרת שלא מעניינות אותו ההחלטות בדאונינג סטריט או באו"ם – מה שיקבע זה כמות הנשק שתהיה לנו". — קישור —
_______________
ואם יגרוס הגורס כי כל החלטה של האו"מ היא קדושה, הרי החלטה נוספת הקשורה לעניין ארץ ישראל-פלסתין – החלטה 194 – התקבלה בעצרת הכללית ב-11 בדצמבר 1948. בסוגיית הפליטים החלטה 194 קובעת "הפליטים שברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית", וכי אלה שלא ירצו לחזור, יקבלו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי.
מיכאל שרון
הציונות היתה תנועה מנשלת ומאיינת לפני 60 שנה, אך בעלת יחסי ציבור טובים, אפילו ארנולד טוינבי נפל ברישתה. ראשיתה של "מדינת" ישראל, הצבעת האו"מ המפורסמת מנובמבר 1947 היא קומבינה מכוערת: בהצבעה הראשונה נידחתה החלוקה, ואילו בהצבעה השנייה, היצליחו הציונים במעשי נכלים ומכבש של גזר ואיומים להביא לרוב דחוק. הציונות דיברה על "העם היהודי" אך רק 2% מאלה הניקראים בשם זה, היו מצאצאי יהודי בית שני. החלטת האו"מ הסופית ב-1947 על החלוקה היתה קומבינה נוכלית ומכוערת, שהרי מה פתאום "לחלק" את פלסטין בין תושבים שגרו בה לבין ערב רב של מהגרים? הרי באלג’יר לא היתה חלוקה כזאת, ולא ברודזיה ולא בדרום אפריקה ולא בצ’אד או במוזמביק. ולאלו המזכירים את "אי הכרת הערבים בבחלוקה", יש לאמר, בסדר, אם כל החלטה והחלטה של האו"מ הינה קדושה, כמו זאת אודות הפלישה לקוראה ב-1951, או אז, כזאת היא גם ההחלטה על השיבה מ-1949!
אז הציונות היתה תנועת רמייה מנשלת ומאיינת בעלת יחסי ציבור טובים, והיום היא תנועה שהפכה לתנועה משוגעת, שכן הנוכלות דאז, איבדה את כל איצטלותיה, נחשפה במערומיה הנוכליים-מאיינים אחרי בכחנליה איזורית של 6 עשורים של חתרנות במדינות שכנות, טבח, ועל כן, הנוכלות והאיון והמרמס מופנים כיום גם פנימה, גם כלפי אזרחי מדינת הנכלים, שהפכה לבית זונות ענק של הרוח – אחרי שמיטב אוכלוסיית "יהודי" 1948 הוותיקים, מליון איש ברחו ממנה לצפון אמריקה ואוסטרליה – כיום ישראל היא מאורת זנונים ומחששה של מרמס ושוד, כולל של ניצולי אושוויץ שגם אותם ניכסה הציונות,
קודם-כל, מאמר מצויין, מאוזן היטב ואני מסכים עמו לחלוטין.
כעת, ליובל – אוקיי, אני ועוד רבים כאן, מקבלים את קביעותיך.
מה אנו אמורים לעשות בהן? הרי בארצות אירופה ה"""נאורות""" לא ממש מוכנים לעסקה, של זכות-שיבה לנו לשם – בתמורה לזכות-שיבה, לפלשתינים לכאן… גם לא ממש שמעתי הצעה, האמת, משום מדינה על הכדור, ש"התנדבה" לפתור, את הסכסוך ע"י קריאה ליהודים: עזבו את פלשתין – בואו כולכם לכאן.
מכאן יוצא, שאין לנו ברירה – כל אלה מאיתנו, שאינם בעלי דרכון זר, א?נו?ס?ים להישאר כאן, כציונים גמורים – פשוט, מכיוון שאין לנו לאן ללכת. רוצה – בוא בטענות לממשלות האיחוד האירופי, למשל. כעת, כמו שאני רואה זאת – הדבר היחיד, שבכלל א?פ?ש??ר לעשות, הוא להכיר בעוולות שנעשו – אולם גם בכך, שמעבר לזה, אין הרבה מה לעשות…
אורי אבנרי הוא לדעתי האזרח החי החשוב ביותר במדינה המחורבנת הזו. היא מחורבנת מפני שקולו של אורי נשמע ולא הובן ולא הופנם. רק תארו לעצמכם – חילמו לרגע – שאורי מקים ממשלה ומצרף אליה חבורה איכותית של אנשי מעשה ומנהיג את המדינה במשך שנים אחדות. הרי תוך פחות משנה יושג הסדר עם שכנינו העם הפלסטיני ותוקם לצד מדינת ישראל מדינה פלסטינית בת קיימה ושוחרת טוב אליה ישוב מיעוט טן של פליטים ושארם יזכו לפיצוי הן כלכלי והן מוסרי. ותוך זמן לא ארוך יושג הסדר עם הסורים שבמסגרתו תוחזר הרמה הסורית לבעליה ויכרת הסכם שלום שישאיר את גדתה העגולה של הכנרת ברשותנו עם זכויות דיג ותיירות לסורים. איך אומר השיר: "… הן אפשר ובג’יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר" ואיך אמר האיש המזוקן מרחוב בזל: "אם תרצו אין זו אגדה". אבל כל זה לא יקרה ואורי, האיש החכם והישר הזה, ימשיך לקורא כקול קורא במידבר. אפילו פרס ישראל, על דבקות ומסירות ללא גבול ובמשך כשבעים שנה ברעיון השלום שבין כל עמי כנען הם לא העניקו לו. ומי הם בכלל שיעניקו תואר ופרסים לאיש השורות שאינו מסתכל לאחור.
מדינה דו-לאומית פדרטיבית מהים עד הירדן.כמובן שהדגל הנוכחי של המדינה יצטרך להשתנות וגם ההמנון.מקווה שגם אתה תבין שזאת המסקנה המתבקשת מהדברים שתארת כאן.
האם הדיוק ההסטורי בנוגע לזהותם היהודית של כל אלה שמתקראים יהודים הפריעה לאלה הרודפים אותם? האם זה הפריע לנאצים להרוג כ6 מיליון יהודים? האם הם ישבו ובדקו מי שייך לאותם 2 אחוזים ומי לא? האם זה הפריע לכל אותם רודפים של היהודים – בין באירופה , ובין בארצות ערב , אשר גירוש אותם , בחו בהם , יצרו חוקים מפלים כנגדם וכו’ ? האם הדיוק ההסטורי הזה (שאגב גם אתה לא יכול לדעת אותו בוודאות) הפריע לכל אותם יהודים להחשיב את עצמם כיהודים? לקיים את מסורתם , ולהרגיש חלק מהעם היהודי? הם זה הנמיך את הצורך שלהם במדינה בה יוכלו להיות חופשיים?
העובדות מדברות בשם עצמן .
רק תזכיר לי – מי הוא העם הפלסטיני שוב? כמה מאותו "עם פלסטיני" באמת נמצאים באדמה הזאת במשך דורות רבים? לכמה מהם יש "במקרה" שורשים בארצות הערביות הסמוכות? על הקשר שלהם לבין ה"פלשתינאים" המקוריים שהיו יורדי ים (שהיו בכלל פולשים) .
ספר לי על ההסטוריה המרתקת המשותפת של העם הפלסטיני , על סמליו , מנהגיו , שפתו העשירה , מטבחו , דגלו (אחד שהיה קיים עוד לפניי בוא הציונים) אישיות חשובות ומשפיעות על תרבותו , על הייחוד שלהם מכל שאר הערבים .
על ההסטוריה המדינית שלהם – כמה זמן מדינת פלסטין הייתה קיימת לפניי שבאו הציונים ו"כבשו" אותה .
ו…זהו , אני מצפה בכליון עיניים לקרוא על ההסטוריה המרתקת של הפלסטינים .
נא לא לצנזר את התגובה שלי – אני מצפה לתגובה רצינית ממיכאל שרון . תודה .
הקונץ הרגיל של הלאומן המצוי להצדקת הכיבוש- אין עם פלשתיני, ולכן בוודאי שלא מדובר בכיבוש.
זו דוגמא מאלפת לאונס של ההיסטוריה בשביל להשיג מטרות פוליטיות.
השואל הנכבד אולי חושב שיש עמים "טבעיים" שהיו קיימים משחר ההיסטוריה, ורק הם "לגיטימיים", וכל העמים האחרים הם המצאה של סמולנים תבוסתנים.
אבל אין שום דבר "טבעי" בעמים, ומושג הלאומיות נוצר רק במאה ה-19 וכך גם הלאומיות היהודית (כלומר הציונות).
מה שכן, עמי אירופה (וגם עמים ששכנו בהם תרבויות רציניות בעולם הקדום כמו מצריים, פרס וסין) בנו ויצרו (באופן מלאכותי לגמרי) זהות לאומית על בסיס העבר הזה, למרות שהעבר הזה שייך לתקופה היסטורית אחרת לגמרי וחסרת כל זיקה לתקופתנו (זה די מוזר לקרוא לאתונה או לאימפריה הפרסית מדינת לאום…).
עמי העולם השלישי לעומתם, נוצרו ברובם ע"י מאבק בקולוניאליזם במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות.
בוודאי ש"עם פלשתיני" לא היה קיים כישות מוגדרת, ורק האימפריאליזם הבריטי והקולוניאליזם הציוני יצרו אותו, אבל זה המצב בכל המזרח התיכון, אפריקה ודרום אמריקה.
אם לא קיים עם פלשתיני, באותו אופן לא קיים גם עם ברזילאי,ניגרי וסורי…
אז אם אתה מחפש אמצעי רציונליזציה לנישול האיכר הפלשתיני, כדאי שתחפש במקום אחר.
דרך אגב, עוד טיעון טרוריסטי נפוץ זה טיעון "הארץ השוממה" (רוצים להוכיח שלא היה קולוניאליזם כי הארץ היתה שוממה).
מה לעשות, שעמי העולם השלישי, ברבריים שכמותם, התבססו בעיקר על חקלאות פרימיטיבית (ובאזורים באפריקה ודרום אמריקה גם על צייד) שלא יכלה לקיים התישבות צפופה, בניגוד לעמי אירופה הנאורים.
אבל שוב, אם זה טיעון לאופי לא קולוניאלי של התיישבות, הרי גם שלא היה קולוניאליזם מעולם בצפון אמריקה, בחלקים נרחבים של אפריקה וכו’.
או כמו שאמר לנין, "אם לאקסיומות של הגיאומטריה היתה משמעות פוליטית, היו מנסים להפריך גם אותן".
אני מסכים ל?ח?לו?ט?ין עם מיכאל שרון.
למעשה, אחרי קריאת טוקבקי-הבקר, באתר "הארץ" (שמחה לאיד גזענית מ?טו?ר?פ?ת, על רעידת-האדמה בסין ותוצאותיה!!! אתם מסוגלים *לתאר* לעצמכם?!? זה פשוט לא יאמן, מה שהולך שם!!), השתכנעתי סופית: לא זו בלבד, שציונות היא גזענות משולחת, אלא יהדות = כהניזם. מאז פרשת "פנחס" וספר פסוקי-השטן "עזרא", יהדות היא אם-הגזענות. הנאציזם, מן-הסתם, התפתח ממנה.
ואני, עם תועבת-הגזענות הזאת – גמרתי.
– לא אמרתי שאין בני הדת היהודית וכי אלה לא נירדפו. גם ההוגנוטים הפרוטסטנטים בצרפת נירדפו, במאה ה-17 במלחמת 30 השנה הרגו פרוטסטנים גרמנים קתולים גרמנים וההפך, 2/3 מאוכלוסיית גרמניה הושמדו במלחמת דת זאת.
– כיום מטורפים בישראל מנאצים בשקרים את האיסלאם, וקיימות רדיפות ממשיות על רקע דתי גזעני, שראשיתם עוד ב"בני בריתנו הנוצרים בלבנון" של אריק שרון ב-1982. ולא משנה כלל שפייר ג’ומאייל מנהיג הנוצרים בלבנון כיום אומר "האויב היא ישראל", שמנהיגים חשובים בהתנגדות הפלשתינית כמו ד"ר ג’ורג’ חבש היו נוצרים, שהפטריארך הלטיני האב מישל סבאח, אמר מפורשות, כלפי חוגים מושפעי אייפאק בארה"ב בעיקר, אנו חלק מהחברה הפלסתינאית, בעלי שותפות גורל איתם, ואל תציגונו כמתנגדים לזהותנו.
מדובר מצד חוגי ימין מטורפים אלה בישראל בניסיון חבירה לחוגי גזענות פאשיסטית הרודפים את האיסלאם במערב, ותוך ניסיון מגלומני להפוך את האימפריאליזם האמריקני במזרח התיכון ובאפגניסטן למעין מסע צלב אנטי מוסלמי.
האנטישמיות היתה אכן ניסיון שרירותי ליצור זהות מונו-אתנית לבני הדת היהודית, אף על פי שהיטלר עצמו הודה, בשיחה אישית עם הרמן ראושנינג (הרמן ראושנינג, שיחות עם היטלר, ספריית רימון, 1941) כי היחוס הגזעי המונו-אתני ביחס ליהודים הוא בדייה, והוא יודע זאת, אך העניין משרת את מטרתו, ויש בכך גם "אמת פנימית").
המעניין והמדהים הוא שדבר דומה נעשה מצד חוגים פאשיסטים בישראל ובמערב ביחס לאיסלאם, מדברים רגע אחד בניאוץ איסלאמופובי על "האיסלאם", תוך מעבר מיידי לערבו-פובייה, תוך יצירת זיהוי אסוסיאטיבי. וזאת אף על פי שהאיסלאם עצמו חובק לאומים רבים, והוא בעל גוונים רבים, אצל מליארד ושלוש מאות מיליון המוסלמים.
__________
הערה א’: בארצות האיסלאם נרדפו בני הדת היהודית לאין שיעור פחות מבאירופה
הערה ב’: העובדה שבני הדת היהודית ואנשי הפריפרייה הצמודה של בני הדת היהודית נירדפו והושמדו באירופה, לא מבהירה מדוע הפלשתינאים ומוסלמים ישלמו, תוך רדיפה והסתה כבדה נגדם, את מחיר הרדיפות הללו, שהיו אלפי מילין מהמזרח התיכון.זה נראה כדבר מאד ביזארי.
למה אתה לא עונה למה ששואלים אותך? מי שאל אותך על הוגנוטים?
אני אתמצת לך כדי שלא תתקשה,
1. בבקשה עדות לשתי הצבעות באו"ם.
2. מה בדיוק היה מקור כוחם של הציונים ב48′ באו"ם.
3. האם 33 מול 13 זה רוב דחוק?
4. אנא סימוכין לקביעה שרק 2% מהיהודים החיים הם צאצאי בית שני.
5. מניין לך שה"טובים" ברחו לצפון אמריקה? יש לך סטטיסטיקה לגבי האיכות האינושית של מהגרים מישראל לעומת הנשארים?
יש לי מספר תהיות לגבי תגובתך "מתנועת נכלים מאיינת לתנועה משוגעת":
טענת שהיו שתי הצבעות באו"ם על תוכנית החלוקה, מניין האינפורמציה הנ"ל? אנא הבא מובאה כלשהי.
לאחר מכן אמרת שבהצבעה השניה הצליחו הציונים להביא לקבלת התוכנית ב"רוב דחוק".
אם כן, האם לדעתך מצב בו מספר תומכים של 33 אל מול 13 מתנגדים הוא מצב של "רוב דחוק"?
אמרת שהציונים פעלו באו"ם ב"מכבש של גזר ואיומים" כדי לגרום לקבלת התוכנית. אילו קלפים היו אז בידי הציונים? האם אינך חושב שתמיכת ארה"ב ובריה"מ היא שגרמה באמת לקבלתה?
מהיכן הנתון שאך ורק 2% מהיהודים היו מצאצאי יהודי בית שני? השימוש שלך ב"אך ורק" מרמז על כך שיש לך מידע מוצק ומהימן ביותר, אנא פרט.
אגב, את הנאצים זה לא כל-כך עניין.
מדוע אדם הוא מספיק יהודי כדי למות במחנה השמדה ולא מספיק יהודי כדי להחשב כבעל ארגומנט היסטורי על א"י?
אתה קצת סותר את עצמך בתגובותיך.
מצד אחד אתה אומר ש"עלינו להישאר כאן כציונים גמורים", מצד אחר אתה אומר שמעולם לא ניתן יהיה לפנות את ההתנחלויות וחייבים להקים מדינה אחת מהים עד הירדן, שברור שבמוקדם או במאוחר לא תהיה ציונית.
הקביעה "באירופה לא רוצים לקבל אותנו" היא פשטנית וגורפת. נכון שאירופה ושלוחותיה מוכות גזענות, אבל עובדה היא שיש "מושבות ישראליות". לא יהודיות. ישראליות. בלוס אנג’לס, בניו יורק, בלונדון ובמקומות אחרים. מספר הישראלים שגלו מרצון ולא קורה להם כלום נאמד במאות אלפים (לדעתי זה יותר כי לא כולם מזוהים בסקרים).
אבל זה לא הפתרון שלי. אני לא בעד גירוש המוני של שום קבוצה מדינתה. לא פותרים בעיית פליטים באמצעות יצירת בעיית פליטים, כמו שהציונות חושבת.
ברור שרובנו אמורים להישאר כאן, אבל לא כציונים גמורים ולא כציונים בכלל. אם נאחז בציונות במוקדם או במאוחר לא נישאר פה. להישאר כאן כציונים גמורים זה להתחקות שלב שלב על גורלם של הצלבנים, שגם הם היו "המדינה החזקה באזור", לפחות מבחינה צבאית.
ראשית כל עלינו לפנות את השטחים הכבושים (עדיף בהסכם שלום, אבל עדיף לסגת בלי הסכם מאשר להמשיך את הכיבוש ואת ההתנחלויות), שמעולם לא היו "ישראל". אין יצירה אנושית בלתי הפיכה. ברור שהמחיר הוא משטר חירום ואולי מלחמת אזרחים במינון זה או אחר. בו נקוה שזה יהיה מלחמה בהיקף מצומצם, כמו זו שדה גול ניצח בה ופינה יותר ממיליון מתנחלים צרפתים באלג’יריה.
בישראל בגבולות הקו הירוק יהיה לנו די זמן ואורך נשימה לדיון מחושב על עתידנו באזור. ברור שהיכוון הוא דה ציוניזציה בתחום המשפטי, הערכי, החינוכי, הקרקעי, ההגירתי וכד’.
במקביל יש להמשיך במאבקים הקיימים בכל העולם הקפיטליסטי, למען זכויות עובדים וסוציאליזם על כל היבטיו.
אני לא אומר שזה פשוט וקל, אבל דווקא במצבים המסובכים ביותר צריך לטוות חזון לטווח ארוך.
שתי מדינות זה לא פתרון. זה יצירת תנאי פתיחה שיאפשרו בניית פתרון.
גרשום שלום, איש "ברית שלום", חזה עוד במהלך מלחמת מעולם הראשונה שהציונות תיפול במוקדם או במאוחר. היות שהיה ציוני סיכם את דבריו במילים:
"אם ליפול הרי שמוטב ליפול עם העומדים בצד הנכון של הבריקאדות."
בלשון ימנו: אי אפשר לחזות תוצאות של מהלך היסטורי זה או אחר, אבל אני מעדיף ליטול על עצמי סיכונים של מדיניות שמאלית, סוציאליסטית ואנטי אימפריאליסטית; ולא סיכונים הכרוכים בהיותי השלוחה הנאמנה של האימפריאליזם האירופי-אמריקני, זה שרדף אותי כדי ללחוץ עליי לרדוף אחרים למענו.
יובל, זוהי השלמה עם מציאות רעה.
העולם היום שונא מהגרים. כל מהגר. האירופאים הם גזענים לבנים, בתחפושת של ליבראלים גדולים. כמובן, תמיד אפשר להגר בכל-זאת! כלומר, אם אתה מוכן: למלא אינסוף טפסים, לשלם לבודקיהם, אפילו אם בסוף ידחוך, לעבור תחקירים, לכפוף עצמך לאינספור השפלות, לעבוד, בארץ הגירתך, ללא שום זכויות סוציאליות או אזרחיות, לכפוף את ראשך למול גלי-שטנה ולהיות אסיר-תודה, כשסוף-כל-סוף ירשו לך, הוד-מעלתם, להצביע לפרלמנט שלהם ולהיות סוף-סוף זכאי, לביטוח-הבריאות המקומי. כן, בהחלט, תמיד אפשר להגר…
אלא שאני, אישית, מעדיף כבר להישאר כאן – אם כבר, לפחות אאבק בפשיזם, במגרש הביתי שלי! לפחות כאן, ברחובות, אף אדם לא יוכל לעולם להגיד לי, מה אתה בכלל מדבר, אם לא נראה לך אז לך! (כלומר, הפשיסטים אומרים, אבל אין לנביחותיהם שום משקל, כמובן – רובם המכריע, הלא, בכלל הגיעו הנה אחרי… אז פשוט מתעלמים מהם וחלאס, או צועקים עליהם בחזרה) ל?כ?ן אני אומר, שאני מגדיר את עצמי כציוני – ל?צ?ד השנאה והתיעוב, שאני חש כלפי היהדות ימש"ה.
יחד עם זאת!! לדעתי, שומה עלינו ליצור ציונות א?ח?ר?ת. נכון, עד היום היתה הציונות תנועה גזענית, פשיסטית, מיליטאריסטית, חברתית-לאומית (ובתרגום לגרמנית, זה…), מנשלת ואלימה – אולם, בהחלט ניתן לברוא, ציונות שונה לחלוטין – כזאת, שתכיל את הפלשתינים, מהגרי-העבודה והפליטים מדארפור, למשל, במקום למדרם!! ציונות, שתתבסס על קבלת האחר, על אהבה ואחווה ועל תיקון פנימי – ציונות, שלא תהיה תלויה עוד בדת – יהודית או אחרת!! ציונות ישראלית=כנענית=עברית נטו, בה ל?כ?ל??ם יהיה מקום ובה כ??ל??ם יוכלו לתרום.
כעת, בנגע להתנחבלויות – כן, בהחלט, כל יצירה אנושית היא הפיכה – ובלבד שתראה לי, מ?י, בדיוק, הולך להפוך אותה… האם אתה רואה, במפה הפוליטית בישראל כיום, איזושהי ממשלה, איזושהי קונסטלציה ל אנשים, שיכולים להיות, לרה"מ ולשריו, שאשכרה ילכו ויפנו התנחבלויות – לא מאחז ורבע!! לא קרוואן וחצי!! לא פינוי-ליום-ושליש-עד-לחזרה-בהבנה-שבקריצה
-בלילה-שאחר-כך!! אלא אשכרה ללכת ולפנות את אריאל, את קדומים, את קריית-ארבע-היא-טרור, את שילה, את עפרה, את בית-אל…
א?ין ש?ו?ם ס?כ?ו?י ש??הו?א.
ומה, שכפי הנראה אתה וכל יתר תומכי הקו הירוק שוכחים, הוא שאין לנו אינסוף זמן, להמתין ולחכות, עד שאי-פעם, אולי, תעלה ממשלת-החלומות שלנו, שתממש את מצע "גוש שלום"!! בינתיים יש לך, כבר מזה עשרות שנים, מיליוני בני-אדם חסרי כל זכויות-אדם, נתיני שטח כבוש, פליטים מזה דורות – זהו מצב בלתי-נסבל, אי-אפשר עוד לגרור ולגרור!!
כעת, לעומת-זאת – בוא נניח, שאנו משנים כיוון, קוראים להשארת כלל ההתנחלויות (ואולי אף להקמה-מחדש, של גוש קטיף), בתמורה למתן זכות-שיבה מלאה, לכל הפליטים כולם ולשילוב ה?כ??ל במסגרת מדינה קונפדרטיבית גדולה אחת, במסגרת שהצעתי במאמר, שכתבתי לפני כמעט חצי-שנה. אז, אנחנו משיגים, את הדברים הבאים:
א’ – תמיכת כלל העם הפלשתיני, שיקבל זכות-שיבה מלאה וזכויות-אזרחיות מלאות, לראשונה מזה ששים שנה.
ב’ – תמיכת הימין, שישוש וישמח למראה לבלוב-ה"התיישבות" שלו – שתיהנה, כעת, מלגיטימציה בינלאומית – ומהכרת העולם כולו, בהפיכת ירושלים-עיר-הדוסים לבירה-הנצחית-בלה-בלה-בלה.
ג’ – תמיכת כלל מתנגדי-האפארטהייד, כאן, שם ובכל מקום עלי-אדמות.
ד’ – תמיכת הפלשתינים אזרחי-ישראל, מסיבות ברורות.
ה’ – תמיכת מהגרי-העבודה והזוגות, המכונים (בגזענית מדוברת) "מעורבים" – שסוף-כל-סוף, לא יצטרכו עוד, לרקד ולהתפתל, לפני איזשהו רבי, על-מנת לזכות לאזרחות מלאה ולאפשרות לחיות כאן כשווים.
ואז, עם תמיכת כל חמש הקבוצות הללו – אפילו רק חלק מכל אחת מהן יתמוך, עדיין זה הרבה!! – א?ז נוכל, באמת ובתמים, להגיע למשהו!! לפתור את כל האסון הזה ולהתקדם לשלב הבא, של הבראת חברתנו!! של הזזת הפוליטיקה שלנו מן הנקודה, בה היא תקועה כבר מזה למעלה מארבעים שנה!! וכל-כך הרבה בעיות, ייפתרו תוך-כדי-כך, כתוצאה מהפרדת הדת מן המדינה!! עם הפיכת היהודים והמוסלמים לבני-ברית, לצד הקומוניסטים, אולי נוכל, אפילו, לעצור – או, לפחות לנטרל – את ההרסניים ביותר, מבין תהליכי-הג-לא-בא-לי-זציה!!
ז?ה י??כו?ל ל?ק?רו?ת. ת??לו?י ר?ק ב??נו?.
אתה בא?
— קישור —
"מנומשת ואדומת שער"…:-)
— קישור —
ו- — קישור —
התגובות מדהימות וכמובן לא מפתיעות.
לא רחוק היום שזו הדרך תיכתב על נייר טואלט ותועבר בין אסירים פוליטיים…
"במשך 60 השנים שעברו מאז, כוסו אירועי המלחמה בשכבות על גבי שכבות של תעמולה ישראלית ופלסטינית, יהודית וערבית".
כלומר יש נראטיב יהודי-ישראלי ויש ערבי-פלסטיני וישנו הנראטיב של אורי אבנרי התואם את השקפותיו הפוליטיות וניתן להבחין בכך במאמר בעין בלתי מזויינת.
יש לזכור שאבנרי אינו היסטוריון ואינו מביא כל אסמכתאות לגרסתו. היותו חייל או סמל בחזית אינה עושה אותו בר סמכא כלל להעיד על התקופה מעבר למבט הצר מאוד שחייל בחזית יכול לראות.
[בבקשה גרסה זאת]
אין סימטריה בין מיישב לזה שגוזלים ממנו את אדמותיו וארצו. כשיש התיישבות כזאת על אדמתך, רק סביר מצידך להניח שהצד המיישב, לאחר שתהיה לו ריבונות, יביא עוד מהגרים, ויגזול את מה שנשאר לך. כך בדיוק כתב בן גוריון לבנו עמוס ערב וועדת פיל 1936 – נקבל ריבונות, ניקלוט אנשים, נבנה צבא מובחר ונכבוש את כל הארץ.
בדבריך אתה מניח סימטריה כזאת (אנחנו היסכמנו, הם לא. הם פתחו במלחמה..), אלא שזכותו של כל עם שמיישבים את אדמתו להתנגד לדבר. אין זה מעשה תוקפנות בעלמא, כפי שאתה מציג זאת.
הדבר מזכיר לי ששאלתי לפני שנים רבות בחורה בעלת מראה אמיץ ועם הרבה אופי, גבוהה, מנומשת ואדומת שער בשם רוז מקמורוו מדבלין, למה בעצם אתם כה מתעקשים בצפון אירלנד, והיא שאלה, למה שנוותר?
— קישור —
עכשיו זה כבר גובל בביזאר,
אתה מקשר למסמך וורד דרך מנגנון המטמון של גוגל, אפשר את המקור למסמך הזה, מי כתב אותו ולמה הוא אסמכתה למשהו?
שוב, היכן אסמכתא לשתי הצבעות באו"ם? היכן אסמכתה להשפעה ציונית מהותית, אני אדגיש שוב, מהותית על הצבעת מדינות האו"ם. היכן אסמכתה ל2% צאצאי בית שני ולבסוף היכן אסמכתה לאמירה על בריחת ה"טובים" לצפון אמריקה.
היה הרושם שאתה כותב רציני, אל תקלקל את זה בהפרכת ספוקלציות חסרות בסיס.
מתגובתך האחרונה (בכותרת "מיכאל: הלינק הראשון ועוד") עולה שהביקורת שלך היא על עצם הלגיטימציה של האו"ם כגורם מכריע בסוגיות כאלה. הבעיה בדבריך מתבטאת כאשר אתה מכנה את הפלסטינים של 48 כ"זה שגוזלים ממנו את אדמותיו וארצו" ומתעלם לחלוטין מהחלטת האו"ם.
כאן המקום לציין שהשתדלנות הציונית אותה הזכרת אינה רלוונטית.
כפי שטענו מגיבים קודמים (כסובלימציה לטיעון שלך) – גורמים ציוניים באמת הפעילו שתדלנות רבה ולגיטימית בארה"ב ובאו"ם. כל קבוצה בעלת אינטרסים נוהגת כך לרבות קבוצות ערביות.
אתה לא יכול להאשים את הציונים בכך שהם מנסים לקדם החלטות ציוניות…
אז אם נחזור לנקודה המקורית: עד כמה לדעתך יכול עם (בהנחה שהפלסטינים של 48 הם אכן עם) שלכאורה נעשק באישור האו"ם
להגן על האינטרסים שלו ולצפצף על ההחלטה? האם אתה עצמך מקבל את ההחלטה כדבר שריר וקיים? כן או לא?
ליובל – האמת שהדיון הזה התנהל פה פעמים רבות, אבל אני לא חושב שהציונות היא גזענית יותר או פחות מכל תנועה לאומית אחרת: הרי כל מדינה הוקמה ע"י מהגרים (פולשים) שהגיעו אליה לפני 100, או לפנחי 1000 שנה, ותמיד היתה שם איזו אידיאולוגיה של מה ש"מגיע" לנו כי לאחרים יש ולנו אין. שים לב שהמהגרים תמיד היו אנשים או שהיו באיזו שהיא מצוקה בעצמם.אבל יש הבדל גדול בין כל אלה – כולל היהודים בישראל – לבין הצלבנים: אלה היו תמיד מיעוט בארץ.
לפחות אתה לא תומך במדינה אחת באופן מיידי, כמו כמה מהמגיבים (הוזים) באתר הזה.
אני גם לא חושב שיש הגדרה אחת מהי ציונות, אבל מה שחשוב זה המעשים בשטח ולא איך הם מכונים. עובדה שיש כבר התקדמות כלשהי לקראת פינוי ההתנחלויות ושוויון לערביי ישראל.
כחייל ב- 1948 חוויותי מהמלחמה שונות מאלה של אבנרי.
יש לזכור שאבנרי היה חבר אצ"ל בתקופת המנדט הבריטי ודגל בסיסמת האצ"ל "בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום"
הוא גם הסכים לדגל האצ"ל שהראה מפה של פלשתינה בצירוף עבר-הירדן המזרחית כשמעליהם יד מחזיקה רובה ולמטה הסיסמה "רק – כך",
הוא גם שר בהסכמה את המנון האצ"ל "שתי גדות לירדן – זו שלנו זו גם כן".
בהתחשב ברקע זה אני מעריך במיוחד את השינוי שאבנרי עבר מגישת "שתי גדות לירדן – זו שלנו זוו גם כן" לגישה של "שתי מדינות לשני עמים"
על זה נאמר – "במקום בו בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".
כל הכבוד אורי.
אך ברור שחוויותיו – וזכרונותיו – של אבנרי הושפעו מגישתו האצ"לית ב- 48′. הוא שכח לגמרי את חלקה של בריטניה בליבוי הסכסוך וקיוותה כי האו"מ יקרא לה לחזור ולהשליט כאן סדר.
הוא שכח להזכיר עובדה מרכזית שהשפיעה על כל הסכסוך הציוני-פלסטיני מאז 48 ועד היום יותר מכל עובדה אחרת והיא – ההסכם הסודי בין בן-גוריון לאמיר עבדאללה שליט עבר הירדן (סבו של חוסיין)
לפי הסכם זה (1948) חילקו בינהם השניים את השטח שהחלטת החלוקה של האו"מ הועידה למדינה הפלסטינית כך נשארו הפלסטינים ללא כל מדינה.
זו המטרה למענה הם נלחמים עד היום
ב- 1947 התנגדו הפלסטינים להחלטת החלוקה של האו"מ, אך לאחר שלא הצליחו להביס את ישראל העדיפו לקבל את חצי הארץ מאשר כלום. הם תמיד ראו בעבדאללה בוגד ש"מכר אותם לציונים" והרגו אותו כשביקר ב"אל אקצה" ב- 1950.
מאבקי הפלסטינים לאחר 48′ נועדו לממש את הקמת מדינתם בהתאם להחלטת החלוקה של האו"מ מ 29 לנובמבר 1947.
אילו נשארה ישראל בגבולות החלטת החלוקה של האו"מ היה לה גבול מוכר מבחינה בינלאומית ותלונות הפלסטינים היו מופנות נגד האו"מ – לא נגד ישראל. אך מרגע שישראל הפרה את החלטת החלוקה של האו"מ – בספחה שטחים שהאו"מ הועיד למדינת פלסטין – הופנו כל תביעות הפלסטינים כלפי ישראל.
בצדק.
השכחת ההסכם הסודי בין בן-גוריון לעבדאללה יוצרת את הרושם כאילו סיבת הסכסוך היא שנאה בלתי הגיונית של הפלסטינים כלפי ישראל,
ברגע שמבינים כי הסכם ב.ג.- עבדאללה גזל מהפלסטינים את מדינתם נחשף המניע הפוליטי לסכסוך. הפלסטינים רוצים מדינה שגם האו"מ הכיר בה ואילו ישראל מתעקשת על הפרת החלטת החלוקה של האו"מ – שאיפשרה את הקמתה.
עקיבא אור
עופר: "התקדמות כלשהי לקראת פינוי ההתנחלויות"?
נו – אשרי המאמין. אשמח מאד לדעת, על מה מבוססים דבריך, האולטרא-אופטימיים – בתקווה, שיש להם יותר לבסיסם, מאשר אי-אלו אמירות מעורפלות (וריקות), של אולמרט, לבני וג’ורג’ דביליו.
כי בינתיים, אני רואה רק שבונים עוד ועוד, לא שמפנים משהו…
ולעקיבא: אתה שוכח (או שאולי, נוח לך לשכוח?), שבעוד שהיהודים ק?ב??לו?, את תכנית-החלוקה באשר רב – הפלשתינים דחוה לחלוטין – מסיבות מובנות אמנם, אבל…
כך, שאין שום מקום שהוא, להציג זאת כאילו "הפלשתינים קיבלו והיהודים הפרו" – בעוד שבפועל, המציאות היתה הפוכה לחלוטין.
לעקיבה, הכל טוב ויפה, רק מהם הזכרונות השונים שלך מהמלחמה? האם אתה קיבלת פקודות לגרוש פלסטינים? האם אתה זוכר שהישוב נכנס למלחמה בעוז ועזוז, בטוח בכוחו ובנצחונו? האם אתה זוכר טיהור אתני בנוסח היוגוסלבי? צעדות מוות לגבול, טבחים בסיטונות, מעשי אונס המוניים וכיוצא באלו? האם אתה זוכר את האווירה בעת פלישת צבאות ערב? אתה יכול לספר לנו?
אתה נותן כלכך הרבה משקל לחוזה בין עבדאללה לב.ג, נדמה לי שאתה היחיד שנתן ל"הסכם" הזה משקל כלכך משמעותי, לא זוכר שראיתי הסטוריונים רציניים שתולים בהסכם הזה הרים וגבעות תיאורטיים כמוך וכמדומני שלא נתקלתי אפילו באחד שמוצא את ה"הסכם" הזה עקרוני לסכסוך שלא לדבר על היותו ה"סיבה הפוליטית" לסכסוך הישראלי פלסטיני, מכיר את הסיפור על ההוא עם החצים והמטרות סביבן?
יותר מכך ההסטוריה לא כלכך מסכימה אתך, אש"פ הוקם לפני 67′ ומטרתו הייתה שחרור פלסטין מהציונים ככל הזכור לי. אינני מכיר או זוכר או ששמעתי מעולם על ארגון פלסטיני כלשהו שדרש את גבולות החלוקה כבסיס למדינה פלסטינית לפחות עד ועידת מדריד ושיחות אוסלו, מה שהופך את המשפט "הפלסטינים רוצים מדינה שגם האו"מ הכיר בה ואילו ישראל מתעקשת על הפרת החלטת החלוקה של האו"מ" קצת מוזר בהקשר ההסטורי של המאמר.
כמובן שעקיבא אור טועה. הפלסטינים לא דרשו את חלקם עפ"י החלטת האו"מ ואין לה כל זכר באמנה הפלסטינית של אש"ף שהוקם מיד לאחר מלחמת 48.
יחד עם זאת הכוונה של ההנהגה הציונית לא לכבד שום החלטה או הסכם של חלוקה ידועה עוד ממכתב בן גוריון לבנו עמוס. מבחינתם היא היתה רק קרש קפיצה לסלק את הבריטים שלא יפריעו לטפל בפלסטינים ולהתפשט עד כמה שאפשר על חשבונם.
המו"מ בין גולדה לעבדללה מלך עבר הירדן רק בא לסכם כוונה זו.הוא התקיים עוד לפני החלטת החלוקה ובה ניסו השניים לחלק ביניהם את מה שעתיד היה להיות המדינה הפלסטינית ולמנוע את הקמתה. לאחר שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות לגבי השטח שעליו כל אחד ישתלט בהסכם, אמרה גולדה לעבדללה: תהיה מלחמה ואנחנו ננצח. אח"כ נוכל להפגש ולכונן הסכם ביננו. כלומר א. מי יקבל מה יוכרע במלחמה ב. אף אחד משני השותפים לא חלם לקיים את החלטת החלוקה לגבי הפלסטינים. ג. יחסי הכוחות היו ידועים היטב להנהגה הציונית ("אנחנו ננצח").
תשובות – בקיצור – למגיבים
לדניאל קלטי.
ההחלטת החלוקה של האו"מ נתקבלה על ידי הציונים ונדחתה על ידי הערבים.
אך התנגדות הערבים לא יכלה להפוך למלחמה ללא הסכמת הבריטים שהיו עדיין הכוח הצבאי העקרי בפלשתינה וברוב מדינות ערב.
ב"מוסף לחג" של "ידיעות אחרונות" מ 7 לח.ז.
בעמ’ 24/25 תמצא ביסוס עובדתי לכך שהבריטים יזמו, תכננו, וארגנו את מלחמת הערבים נגד החלטת החלוקה.
כשהתברר שמלחמה זו לא תשיג את מטרתה עמדה בפני בן-גוריון השאלה: האם לנצל את ההזדמנות ולספח למדינת ישראל שטחים שהחלטת החלוקה הועידה למדינה הפלסטינית – כלומר להפר את החלטת האו"מ ולהמירה בהסכם עם עבדאללה מלך עבר הירדן, או לדבוק בהחלטת האו"מ המעניקה אישור בינלאומי לא רק לקיום ישראל אלא גם לגבולותיה כפי שהותוו בהחלטת החלוקה.
ב.ג.החליט להמר על הסכם עם עבדאללה.
את תוצאות ההימור אנו משלמים עד היום. הטיל על הקניון באשקלון הוא תוצאת ההימור של ב.ג.
לחיים ו.
במלחמת 1948 שרתתי ב"חיל הים" שזה עתה הוקם. בים לא היו גירושים ופרט להטבעת שתי אניות מלחמה מצריות על ידי חבלני הפלי"ם לא היו שום פעולות צבאיות.
הייתי בקורס הקצינים הראשון של "חיל הים" ועבדתי על האניות א- 16 וק -28 שתיהן לא ירו שום כדור על אניה אחרת.
אולם,
היו לי הרבה חברים בפלמ"ח, ב חי"ש, ב"גבעתי"
ב"שועלי שמשון" ב"חיות הנגב", כולל כאלה ששרתו עם אבנרי ואזכיר רק שני שמות מוכרים לו – אריה לנגמן וראובן הובר.
מחברי ששרתו בנגב שמעתי פרטים מזעזעים על גירושים – לאחר המלחמה – של רוב תושבי הכפרים הפלסטינים באזור הדרום – לעזה.
מי שממחיש גירושים אלה הוא סיפורו המפורסם של ס.יזהר – "חירבת חיזעה" שהוא למעשה תיאור ספרותי להמון עובדות שהתרחשו בשטח.
אני ממליץ לך לקרוא את הגירסה המקורית של "חירבת חיזעה" של יזהר שיצא לאור בהוצאת קצין חינוך ראשי של צה"ל ב- 1950 .
עקיבא אור
איזה פיתרון מדיני לא עלה כאן בארץ בשנים האחרונות. כל סוגי הפתרונות . אין מה להוסיף.
לדעתי השלום לא יגיע כי גם אורי אבנרי מתעלם מדבר אחד מאוד חשוב. כי לאחר הטיהור אתני של הערבים ממדינת ישראל למעבר לקוו הירוק הוחל בטיהור תרבותי של מיליון ומשהו עולים מהמזרח לארץ ישראל. ולמעשה הטיהור האתני נמשך כל השנים האלו. גבולות מדיניים כאלו או אחרים יכולים להרגיע את האזור. לתת סוג של שקט . אבל המאבק האמיתי יתחיל שהוא ברור. עתידה של מדינת ישראל. האם היא אירופאית. או מזרח תיכונית. ושם יאבקו בני ובנו של אחמד טיבי . כגוש אחד כנגד בנו של אורי אבנרי השמאלן היחיד בארץ . איש שאני מאוד מעריך. אבל לצערי הוא התרכז רק במאבק המדיני של הערבים.
ואנו למדים מההיסטוריה שזה לא הכל. כל עוד ערבי מטייבה או מזרחי מהתקווה ירגיש שהמדינה הזו היא אשכנזית סלאבית . לא יבוא שלום על ישראל. ולהערבי יותר קל לחוש כך היום. אבל יש כאן שלוש מיליון מזרחים שעברו טיהור אתני.
שיתפוצץ . עניין של זמן .
"אנשים אחרים לא לוקחים את זה ברצינות" זה אינו טיעון.
כמו כן אש"פ אכן הוקם ב-65′, ובהתחלה התנגד בצורה בוטה מאוד הן לישראל והן למשטרי מדינות ערב בהן שהו הפליטים. מה שהוביל אותו להתנגשות עם מלך ירדן ב-1970 ב"ספטמבר השחור" הרצחני.
דוב כתב
"כמובן שעקיבא אור טועה. הפלסטינים לא דרשו את חלקם עפ"י החלטת האו"מ ואין לה כל זכר באמנה הפלסטינית של אש"ף שהוקם מיד לאחר מלחמת 48."
בעולם הערבי הצהרות פומביות ואמנות הן עניין של יחסי ציבור ולא של מדיניות.
כשדן עבדאללה על ההסכם עם בן-גוריון ב- 1948 העיר כי חובתו להצטלם למען העיתונות הערבית עומד בתוך נהר הירדן מחזיק אקדח שלוף לכיוון ירושליים. היה ברור לשני הצדדים שאין לזה שום השלכות על ההסכם עצמו.
עבדאללה חייב היה למנוע תדמית של משת"פ עם הציונות כאשר לשאר מדינות ערב יש תדמית של לוחמות נגד הציונות.
זה נכון גם לגבי אש"פ,
כשנפטר יאסר עראפאת בפריז בנובמבר 2004 ערכה הטלביזיה הישראלית ראיונות עם פוליטיקאים ישראלים כדי לשמוע את דעתם על עראפאת.
כולם תיארו אותו כ"רוצח" ושאר מיני תיאורים פליליים כדי למצוא חן בעיני הציבור הישראלי.
לאחר מכן הראתה הטלביזיה (נדמה לי שהיה זה ערוץ 2) קטע תיעודי בו נראה שמעון פרס מחבק את עראפאת בחום בוושינגטון בעת החתימה על "הסכם אוסלו". בתום הקטע התיעודי רואיין שמעון פרס והכתב שאל אותו מה דעתו על עראפאת.
הכוונה הייתה ברורה – להציג את פרס כ"חבר" של "רוצח".
הכתב שאל את פרס מה דעתו על עראפאת.
פרס ענה:
"החלטת החלוקה של האו"מ העניקה לפלסטינים 50% משטחה של ארץ-ישראל. עראפאת הוא המנהיג הערבי הראשון המוכן להסתפק ב- 28%"
זה לא בדיוק מסתדר עם האמנה הפלסטינית אך כפי שאמרתי – אמנות לחוד ומדיניות לחוד.
עקיבא אור
לחיים ג
באם עקיבא לא קיבל פקודה לגרש ערבים במלחמת השחרור הרי עבדך קיבל גם קיבל ולא פעם אחת . שרתתי בגדוד השני והתשעי של הפלמח עד כבוש אילת והנני בוש להזכיר את רשימת הכפרים שגרשנו במכוון ללא שום התנכלות מצידם גם אותם הכפרים והעירות שנשארו אחריהמלחמה גורשו ע"י דיין ב1951 כגון הוג’ ואשקלון
באוזני עדיין מצטלצלות הצעקות והבכיות של נשות וילדי כאופחה ומוחרקה בנגב הצפוני כאשר גרשנו אותם לעזה. אך בעיה המרכזית היא מדוע לא איפשרנו כל ממשלות ישראל להחזירם לבתיהם . ערביי פלשתין כמעט שלא נלחמו בנו הם לא יכלו לעשות זאת א)כיון שלא היו מאורגנים ב)כיון שלא היה להם נשק מודרני. התענה שמניגיהם הכשילו אותם נכונה אך מי היו מניגיהם? נבחרי הצבור? או שמא אנשי דת אפנדים . ונכבדים הראשונים שנמלטו והשאירו את הפלאחים לסבלותיהם האם הפלחים הכירו את מניגיהם ,הלא מניגיהם היו אויבהם הראשיים בקיצור, עד שלא נראה נכוחה את שקרה ב-48
ונכיר בגרוש ההמוני שעשינו בלוד ברמלה . בנגב ובגליל המרכזי ולא נפתור את בעיית העם הפלשתיני לא יבוא שלום ואנחנו נסולק מכאן כמו הצלבנים .
בצער על מה שעשיתי בצעירותי
אמנון נוימן
בבקשה תן מקור מדוייק לציטוט הזה שנתת :
"החלטת החלוקה של האו"מ העניקה לפלסטינים 50% משטחה של ארץ-ישראל. עראפאת הוא המנהיג הערבי הראשון המוכן להסתפק ב- 28%"
כוידאו או אולי קטע עיתונות , כי אני לא מוצא אותו בשום מקום .
אגב האמנה הפלסטינית מתנגדת לקיומה של ישראל בכלל , ולבצע איתה כל וויתורים או שלום . ולפיה כל "פלסטין" (כולל השטח שחולק ליהודים) הוא שלהם וחייב להיות משוחרר בכוח הזרוע (וחינוך דור העתיד) למעשה היא שוללת אפילו את קיומם של יהודים שלא היו בארץ לפניי 1917 (אום לגרש , לרצוח אותם) .
ומכיוון שעראפת הסכים ותמך באמנה הזאת החשד שהוא היה "רע" לנו , הגיוני לחלוטין .
התכונתי להתנתקות. ואין לכך שום קשר למניעיה או לביקורת עליה – מניעים או כוונות (טובים או רעים) לא קובעים אלא המצב בשטח.וכן, גם הקמת הרשות הפלסטינית ב-93 , הרחבתה ב-98 מהווים איזו שהיא התקדמות. אציין שאני הייתי אומר גם דבר כזה על גדר הפרדה שתהיה על הקו הירוק, עם כל הבעייתיות שלה. כל הדברים האלה הם בעיני צעדים בדרך לשתי מדינות.
בתגובתי הקודמת כתבתי:
"כשנפטר יאסר עראפאת בפריז בנובמבר 2004 ערכה הטלביזיה הישראלית ראיונות עם פוליטיקאים ישראלים כדי לשמוע את דעתם על עראפאת.
כולם תיארו אותו כ"רוצח" ושאר מיני תיאורים פליליים כדי למצוא חן בעיני הציבור הישראלי.
לאחר מכן הראתה הטלביזיה (נדמה לי שהיה זה ערוץ 2) קטע תיעודי בו נראה שמעון פרס מחבק את עראפאת בחום בוושינגטון בעת החתימה על "הסכם אוסלו". בתום הקטע התיעודי רואיין שמעון פרס והכתב שאל אותו מה דעתו על עראפאת.
הכוונה הייתה ברורה – להציג את פרס כ"חבר" של "רוצח".
הכתב שאל את פרס מה דעתו על עראפאת.
פרס ענה:
"החלטת החלוקה של האו"מ העניקה לפלסטינים 50% משטחה של ארץ-ישראל. עראפאת הוא המנהיג הערבי הראשון המוכן להסתפק ב- 28%" "
הקורא סווצ’י הגיב
" בבקשה תן מקור מדוייק לציטוט הזה שנתת :
"החלטת החלוקה של האו"מ העניקה לפלסטינים 50% משטחה של ארץ-ישראל. עראפאת הוא המנהיג הערבי הראשון המוכן להסתפק ב- 28%"
כוידאו או אולי קטע עיתונות , כי אני לא מוצא אותו בשום מקום "
גש לארכיון החדשות של ערוץ 2 ובקש את תשדיר החדשות מ 11 ו 12 לנובמבר 2004.
בו יש תגובות על מותו של עראפאת.
את הדברים אמר שמעון פרס.
עקיבא אור
תשובה נוספת לסווצ’י
אתה כתבת בתגובתך כי
"
האמנה הפלסטינית מתנגדת לקיומה של ישראל בכלל , ולבצע איתה כל וויתורים או שלום . ולפיה כל "פלסטין" (כולל השטח שחולק ליהודים) הוא שלהם וחייב להיות משוחרר בכוח הזרוע (וחינוך דור העתיד) למעשה היא שוללת אפילו את קיומם של יהודים שלא היו בארץ לפניי 1917 (אום לגרש , לרצוח אותם) .ומכיוון שעראפת הסכים ותמך באמנה הזאת החשד שהוא היה "רע" לנו , הגיוני לחלוטין ."
שכחת להזכיר כי האמנה נוסחה ב- 1964 אך לפני הבחירות בישראל ב?1996 כונסה המועצה הלאומית הפלסטינית והחליטה על ביטול סעיפי האמנה הסותרים את הסכמי אוסלו.
כשעלה לשלטון בנימין נתניהו הוא תבע כינוס נוסף לביטול האמנה וזה אכן התקיים בדצמבר 1998 (בזמן ביקור ביל קלינטון בעזה). המועצה המרכזית של אש"ף אישרה את ביטול סעיפי האמנה הבעייתיים בהצבעה גלויה באמצעות הרמת ידיים, כשהרוב נקבע על-פי התרשמות יושב-ראש האספה ולא בספירה מדויקת של הקולות.
ממשלת נתניהו הסתפקה בהצבעה הזאת,
כפי שאמרתי בתגובה קודמת – הצהרות ואמנות לחוד והחלטות מדיניות לחוד.
עקיבא אור
הוא כבר לא רלוונטי , הקו הירוק הוא קו הפסקת האש של 49 . אבל מאז היו הרבה מלחמות ושינויים שאי אפשר להתעלם מהם לכן הגדר לא הולכת במדוייק על אותו "גבול" ביגלל שיקולים בטחוניים וכו’ (בטח גם ביגלל שחלק מהשטחים יושבו) .
ככה שאי אפשר לאלץ את ישראל לבנות את הגדר על פי אותו קו (וגם לא הסכם שלום על פיו) ששייך למציאות של לפניי כ60 שנה , אלא על פי המציאות החדשה . מה שכן זה שצריך להשתדל שלא לפגוע בחופש התנועה של הפלסטינים לכפרים שלהם ולחקלאות שלהם ואם נוצרת כזאת פגיעה – למצוא פתרונות חלופיים (למשל יצרו מעברים תת קרקעיים במקומות מסויימים) .
כמובן שגם את הגדר אפשר יהיה לפרק ולהרכיב מחדש על פי הסכם שאולי יושג עם הפלסטינים ככה שהיא לא קבועה .
לגדר לדעתי אין יתרון בנוגע לתהליך השלום אבל כן לבלימת הטרור שהתמעט מאוד תודות לה .
ראשית תודה לאבנרי על הכתבה המעניינת והכנה.
לגבי הויכוח בתגובות.
חיים ו. כותב בתגובה לעקיבא אור:
"אתה נותן כלכך הרבה משקל לחוזה בין עבדאללה לב.ג, נדמה לי שאתה היחיד שנתן ל"הסכם" הזה משקל כלכך משמעותי, לא זוכר שראיתי הסטוריונים רציניים שתולים בהסכם הזה הרים וגבעות תיאורטיים כמוך וכמדומני שלא נתקלתי אפילו באחד שמוצא את ה"הסכם" הזה עקרוני לסכסוך שלא לדבר על היותו ה"סיבה הפוליטית" לסכסוך הישראלי פלסטיני, מכיר את הסיפור על ההוא עם החצים והמטרות סביבן?"
…
תגובה לחיים ו.:
אני ממליץ לחיים ולקוראים לעיין בספר של עקיבא אור ומשה מחובר שיצא לאור לפני 46 שנה – "שלום שלום ואין שלום" (להורדת הספר: — קישור — ) .
בספר זה שנכתב בשנים 1956-1962 הדגישו המחברים עובדות על הסכסוך ופרשנות שאיש לא התייחס אליהן ולא ייחס להן משקל בזמנו וגם שנים אחר כך. בוודאי שלא היסטוריונים ישראלים באקדמיה.
אלא שחלק גדול ממה שהם כתבו אז הפך להיות המובן מאליו היום.
הם טענו למשל שהסכסכוך הוא קודם כל בין הציונות כתנועת מהגרים לארץ מיושבת במקומיים הפלסטיניים. אך רוב הישראלים ורוב ההיסטוריונים ראו את הסכסכוך כסכסוך עם מדינות ערב או סכסוך בין יהודים למוסלמים. גם המפלגה הקומוניסטית לא קיבלה את הניתוח של אור ומחובר שכן הם סברו אז שהבסיס לסכסכוך קשור למאבק בין ארצות הברית לברית המועצות ומדיניות החוץ הציונית.
רוב הישראלים התעלמו מהפלסטינים ולא ראו בהם את מקור הסכסוך האזורי.
בספר "שלום שלום ואין שלום" טענו וביססו אור ומחובר את העובדה שבן גוריון שיתף פעולה עם אנגליה וצרפת בפלישה לסואץ ב"מבצע קדש" . זה היה סמוך למלחמה ב-56 בתקופה שכולם הכחישו את שיתוף הפעולה ואת התכנון המוקדם של בן גוריון ופרס עם אנגליה וצרפת וראו בכך "מלחמת אין ברירה " וכו’.
כיום העובדות והפרשנות של אור הן כבר נחלת הכלל ואפילו בבחינות הבגרות מלמדים את שיתוף הפעולה כאילו לא הכחישו אותו בתוקף בערך 30 שנה.
עקיבא אור כתב כבר ב-56′ על המעורבות העמוקה של הבריטים שיזמו ותיאמו את פלישת הצבאות והמתנדבים ממדינות ערב. רוב ההיסטוריונים עד היום מתעלמים מחלקם של הבריטים ב-48 או מייחסים לכך חשיבות מעטה.
משך עשרות רבים איש כמעט לא עסק בכך.
בספרי הלימוד ובתקשורת מוצגת המלחמה כמלחמה נגד הערבים ומועצמת "פלישת 5 צבאות ערב".
והנה לאחרונה נחשפות עוד ועוד עדויות, בעיקר מארכיון המודיעין הצרפתי, על פעולותיו של קצין המודיעין הבריטי בריגדיר קלייטון וחבריו ליוזמת הפלישה של הצבאות הערביים ,לתיאום בין המטות של מדינות ערב ולסיוע לצבא של קאוקג’י.
מסתבר שהבריטים, או לפחות הקצינים בשטח, לא ממש התכוונו לעזוב והאמינו שהציונים לא יעמדו במתקפה ושבריטניה תוכל לחזור.
ביום העצמאות התראיין על כך פרופסור מאיר זמיר מאוניברסיטת באר שבע (מוסף עצמאות של ידיעות אחרונות, 07/05/08 ). הראיון והפרטים שנחשפו בו מאששים את הפרשנות של אור מלפני כמעט 50 שנה.
ממסתבר שמה שכמעט רק עקיבא אור הדגיש לפני 50 שנה מתגלה ומתחיל לקבל משקל באקדמיה כיום.
ואגב, אם להסכם עבדאללה בן גוריון ולהשתלטות על השטח הפלסטיני ב-48 אין חשיבות רבה, מדוע טורחים להסתיר אותו בעקביות מתלמידי התיכון בישראל?
בתוכנית הלימודים חוזרים על המנטרות שבן גוריון קיבל את החלטת החלוקה אך הערבים לא קיבלו ופלשו לארץ.
לא מזכירים שבנאומים בן גוריון תמך בתוכנית אך בפועל טרח להפר אותה עוד מראש בהסכם עם עבדאללה והתעלם מקווי החלוקה ויחד עם עבדאללה אחראי לעובדה שהפלסטינים נשארו בלי מדינה.
לא במקרה אין שום התייחסות להסכם זה. לא בגלל שהוא משני אלא דווקא בשל מרכזיותו והשלכותיו בוחרים להתעלם או לטשטש את עקבותיו בתוכניות הלימוד.
מדוע ההסיטוריונים והפרשנים והתקשורת הסתירו ולא דיווחו על שיתוף הפעולה של בן גוריון עם בריטניה וצרפת במלחמת סואץ 1956?
לו היו מדווחים אבל לא מבקרים את המדיניות. מיילא.
אבל מדוע כולם העלימו זאת למרות שידעו את העובדות?
(כל הספר של עקיבא אור ומשה מחובר מבוסס על קטעי עיתונות וציטוטים מדברי ימי הכנסת ואין בו שום מידע סודי ובכל זאת התמונה בו ברורה לגמרי למרות שהוכחשה עשרות שנים).
התשובה להעלמה המכוונת קשורה לאידיאולוגיה ציונית או פשוט ממסדית בתוספת קרייריזם ופחד למתוח ביקורת.
ההסטוריה הציונית מלאה עד היום "חורים" בתיזות הבסיסיות שנועדו לחינוך הדור הבא של החיילים ולהצדקת האידיאולוגיה יותר מאשר למחקר היסטורי והתמודדות כנה או ביקורתית. חורים אלו מטושטשים ונעשה הכל כדי לחפות על התעלמות מאלמנטים מרכזיים להבנת הסכסוך כמו הסכם עבדאללה בן גוריון וגורל החלטת החלוקה.
על סמך דוגמאות אלו ורבות אחרות, אני מציע להתייחס ברצינות לעובדות ולפרשנות שמופיעה בספריו של עקיבא אור בקשר להסכם הסודי בין בן גוריון לעבדאללה ולא לזלזל בניתוח הבהיר שמתואר שם. גם אם היסטוריונים אחרים מפחדים לומר זאת כיום או לא מייחסים לכך משקל מכריע עדיין.
אמנון, תגובתך נחתך.
מצפים בכליון עיניים לחלק השני.
— קישור —
מעניינת במיוחד תגובה 14, שמעלה טיעונים טרוריסטיים די נפוצים, גם בקרב ורדרדים.
נכון, "בן גוריון הבין שהערבים לא עומדים להסכים לתוכנית החלוקה" ולכן הוא הסכים.
הנה לך הסיפור בהפוך על הפוך.
אם ישראל היתה באמת מסכימה לחלוקה ולא כתכסיס לא היתה מחבלת בהקמת מדינה פלסטינית עפ"י החלטת האו"ם בקנוניה עם עבדללה.
עבדלללה נרצח כי הוא עמד לסכם עם ישראל את מה שהותחל לפני המלחמה, כלומר בגלל הקנונויה שאחרים לא עשו.
ואה כן – לידיעתך הסיבה שעבדאללה נרצח הייתה לא ביגלל ההשתלטות על השטח הפלסטיני , אלא מכיוון שניהל שיחות משא ומתן (שיחות שלום) עם ישראל . לכך התנגדה הליגה הערבית נחרצות .
אחרת , כיצד תסביר את העובדה שהפלסטינים לא יצאו גם כנגד מצרים? (עזה) ושגם לאחר שעבדאללה נרצח , בימקום להתלונן לאו"ם ולהלחם כנגד הכיבוש של ירדן (שהמשיך עד 67) הם עסקו במלחמה כנגד ישראל?
בן גוריון הבין שהערבים לא עומדים להסכים לתוכנית החלוקה (בדיוק כמו שלא הסכימו בכל המקרים בעבר) ושמלחמה נגדם היא בלתי נמנעת לכן הוא ניסה להגיע להסכם כלשהו עם ירדן שבו היא תשלוט בשטח הערבי ויהיו בינהם יחסי שלום ומסחר . שזה כמובן פתרון עדיף .
מה ציפית שישראל תעשה? תילחם בירדנים על כך שלא יכבשו את השטח ה"פלסטיני" מהחלוקה? שיתוף הפעולה של ישראל בכך בסופו שלד בר היה רק בדיבורים ובחוסר ההתערבות שלה בעניין (עד כמה שידוע לי) .
הסיבה שהנושא לא נלמד כי אין לו באמת משמעות . ירדן הייתה אחת המדינות התוקפות במלחמת העצמאות . בסופו של דבר הוא נרצח , שיחות המשא ומתן והשלום נפסקו , הכיבוש הירדני על השטח ה"פלסטיני" נמשך (והתקיפות של הפלסטינים עדיין כוונו כנגד ישראל) וכמובן שירדן נשארה אוייבת של ישראל עד שנות ה90 .
כך שההשפעה של ה"שיחות הסודיות" לא עשתה כלום .
הנושא שבו העניין כן בא במשמעות כלשהי הוא למי שרוצה לחקור את יחסי ישראל וירדן לפניי הסכם השלום . על השיחות והניסיונות שבוצעו בינהם כבר אז .
אגב למפעילי האתר – יש אפשרות שיום אחד תסיפו "סופר אותיות" או איזשהו מחסום כשעוקפים את גבול 300 המילים? כי אין לי מושג מתי אני עוקף את הגבול הזה .
המלך עבדאללה נרצח ב-1951 על ידי מתנקשים פלסטינים במחאה נגד המצב המתדרדר במחנות הפליטים בגדה. את זה אפילו לומדים לבגרות.
הפגישה בין גולדה מאירסון, שליחת ההנהגה הציונית לבין עבדללה התקיימה כמה ימים לפני החלטת האו"ם על החלוקה וכדי למנוע כל אפשרות שתקום מדינה פלסטינית. אלא שבפגישה זו לא הסכימו הצדדים על קווי חלוקת השטח ביניהם ועל כך התנהלה המלחמה.
הסכם שביתת הנשק בין ירדן לישראל היה אמור לתת אישור לחלוקה ביניהם עפ"י הקווים שנוצרו במלחמה