עקרונית, צודק דב חנין במאמרו, כשהוא קובע שמשטר אסד בסוריה אינו ראוי לתמיכה של השמאל, בעקבות הדיכוי הברוטאלי של הפגנות מחאה אזרחיות. חנין בוודאי צודק כשהוא קובע שיש להתנגד למעורבות ולהתערבות אימפריאליסטית בסוריה. מק"י וחד"ש צודקות בהסתייגות מהמשטר הסורי וצודקות בהתנגדותן להתערבות של ארה"ב-נאט"ו בסוריה. אך שתי המסגרות נמנעות מנקיטת עמדות קונקרטיות לגבי מהלך ההתפתחויות וספק רב אם דבריו של דב חנין ועמדת מק"י-חד"ש מגיעים לכדי עמדה רצינית ומעשית לגבי המתרחש בסוריה. יש מידה לא קטנה של התחמקות מצערת מנקיטת עמדה ברורה וחד משמעית. עמדה זו אינה עונה על שאלות מרכזיות שהן על סדר היום.

יש לדון ברצינות בטיבו של המשטר הסורי בהשוואה לכלל המשטרים באזור, כדי לעמוד על הבדלים חשובים שיכולים לאזן במשהו את התמונה. חשוב מאד להביא בחשבון את עמדת מנהיגי גוש המדינות המתקדמות באמריקה הלטינית המלמדים זכות על המשטר הסורי. יחד עם זאת, אני מבין היטב ללבם של החברים המבקשים להוקיע פגיעה באזרחים מפגינים התובעים את זכויותיהן הצודקות ולהדגיש את התנגדותנו למעשים כאלה. אך מוטל על השמאל לעקוב אחרי כיוון ההתפתחויות העיקריות ולהגיב גם עליהן, בהמשך לעמדות עקרוניות. תוך כדי כך עלינו לענות על שלוש שאלות דחופות:

1. מה משמעות מעבר המוחים מהתנגדות עממית אל מרד מזוין? מיהם הכוחות שהחליטו על כך ועל מה הם הסתמכו?  האם אין יסוד להערכה שהאמריקאים עודדו את הגורמים הקיצוניים ביותר של המורדים לסרב לכל אפשרות של הידברות?
2. האם זריקת "הקלף הסוני" על ידי המורדים והאיסלמיזציה של המרד לא הקשיחו את עמדות הממשל הסורי?
3. והחשוב מכל: מה עושים כדי להפסיק את ההרג?

ברור שהשמאל לא יכול לתמוך ביוזמות האמריקאיות המכוונות להכנת הקרקע להתערבות. יש סימוכין לכך שהעמדה של רוסיה, סין וקובה כוללת סיכוי כלשהו לפשרה והפסקת שפיכות הדמים. לנוכח אופי הכוחות הנאבקים בסוריה, ברור שפשרה כאובה ככל שתהיה עדיפה על ניצחון של צד כלשהו. תפקיד השמאל הוא לתמוך בכל יוזמה להפסקת ההרג ולגיבוש פשרה המקיפה את כל הגורמים המדיניים בסוריה.

בנושאים אלה, לצערנו, מק"י-חד"ש לא נוקטת בעמדה מעשית. החולשה הבולטת ביותר בעמדת דב חנין (ובזו של מק"י-חד"ש) היא ניתוק הניתוח שלהן מההכנות האינטנסיביות למלחמה נגד איראן. אינני נימנה עם אוהדיו של אחמדינג'אד או של משטר האייתולות האיראניות. אך השמאל חייב להכיר בזכות העם האיראני וממשלתו להתנגד לתוכניות המלחמה נגדם וכי התנגדותם סבירה ומובנת. ולא במקרה, נשיא ארה"ב, ברק אובמה וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו המכינים מלחמה נגד איראן, רואים באסד אויב שיש לסלק בכל מחיר. לכן, לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה עלינו להביא בחשבון עמדות הצדדים לגבי תוכניות המלחמה נגד איראן. לסוריה עמדה ברורה נגד התוקפנות הישראלית-אמריקאית נגד איראן וראוי להביא גם את העובדה הזו בחשבון. האחריות מחייבת לעשות כל דבר אפשרי לחזק את כוחות המתנגדים למלחמה באיראן.