הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בדצמבר, 2012 5 תגובות

פרופסור דיוויד הארוויי הוא הוגה מרקסיסטי מעמיק, אשר מלמד גיאוגרפיה פוליטית במרכז ללימודי מוסמכים של האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. הגותו, ספריו והרצאותיו מבוססות על קריאה אוהדת אך ביקורתית של הטקסטים של קארל מרקס, אשר מבחינה בין המתודה הכללית של מרקס לבין הניתוחים ההיסטוריים שלו, גם במקרים הרבים בהם השניים שזורים זה בזה במקור. ההפרדה הזאת והדבקות בעקרונות היסוד הביקורתיים (של מרקס) עוברת כחוט השני בהרצאותיו וספריו של הארוויי אשר עוסקים בקריאה פרשנית של "הקפיטל" וכן בספריו (כמו הנוכחי) אשר עוסקים בעידן הניאו-ליבראלי הנוכחי.

enigmaofcapital(מתוך עטיפת הספר)

ספר זה, אשר נכתב בסוף שנת 2010, כולל מספר רב של אבחנות חשובות אשר מתייחסות ליישום של התיאוריה המרקסיסטית על המציאות הנוכחית. הסטיות של האבחנות האלו מן המחשבה המרקסיסטית האורתודוקסית אינן מכוונות לערעור היסודות החשובים של המחשבה המרקסיסטית אלא להרחבת והעשרת היישום שלה על ניתוח המציאות החברתית. הסקירה שלי מתייחסת לחלק מאבחנות אלו ואינה עוקבת באופן צמוד אחר מבנה הספר.

המחבר מזכיר כמה פעמים בספר את האנקדוטה הידועה על ביקור המלכה הבריטית במבצר החשיבה הכלכלית הליברלית, "לונדון סקול אוף אקונומיקס", בנובמבר 2008. למלכים, כמו לילדים, מותר לשאול שאלות בסיסיות אשר מבוגרים נמנעים מהן מחשש להראות נאיביים, והמלכה שאלה איך זה שאף כלכלן (ממסדי) לא הזהיר מפני המשבר הפיננסי הנוכחי. לאחר ששה חודשים שלחו הכלכלנים שבאקדמיה הבריטית מכתב תשובה למלכה אשר הודה שהכישלון הוא "בעיקרו של דבר כשלון של דמיון קולקטיבי של הרבה אנשים חכמים, במדינה זאת ובמדינות אחרות, והוא כשלון להבין את הסיכונים של המערכת כמכלול". בהמשך הם הודו שקשה להיזכר במקרה חמור יותר של יהירות המשולבת בהנחת המבוקש ובפסיכולוגיה של הכחשה.

אנקדוטה זו אינה ייחודית. באותה תקופה הורגש צורך בהרבה מוסדות כלכליים בינלאומיים לחפש תיאוריה שתסביר את אותם "סיכונים מערכתיים" (שהוזכרו במכתב), אבל חיפוש התשובה בתיאוריה המרקסיסטית לא עלה כמובן על הפרק. בכל מקרה, נראה שהתקופה של חיפוש ממסדי אחר הסבר למשברי הקפיטאליזם חלפה, והפסיכולוגיה של הכחשה ויהירות תפסה שוב את מקומה.

הספר מיועד למי שלא מוכנים או לא מסוגלים להצטרף ל"חגיגה של הקפיטליזם" אשר מתבססת על הכחשת בעיותיו המהותיות שהן המקור למשברים התכופים ההופכים חמורים יותר ויותר. הוא מיועד לאלו שרוצים להבין את העולם, ולא לחיות בתוך סדרה של אשליות המתנפצות זו אחר זו, ולאלה שהם הקורבנות של המערכת ובעיקר של משבריה.

הקפיטליזם כשיטה, התנאים הנדרשים לו, והבעיות העולות מהם

השיטה הקפיטליסטית מבוססת על עקרון הרווח, שהוא ערך עודף אשר מקורו בעבודה (הכרוכה בשיתוף פעולה חברתי) אבל מנוכס על-ידי יחידים שהם בעלי ההון אשר מארגנים את תהליך היצור (שבמהלכו נוצר הערך העודף). מכאן, שנקודת ההתחלה של התהליך הוא קיום הון ראשוני, וסוג הבעיה הראשון נוגע למחסור בהון ראשוני. ההון זקוק לכוח עבודה, וסוג הבעיה השני נוגע למחסור בכוח עבודה או בקושי למשטר אותו. כמו כן נחוצים אמצעי יצור, ובפרט משאבים טבעיים, וסוג הבעיה השלישי נוגע למחסור בהם. השילוב של העבודה ואמצעי היצור נעשה בעזרת טכנולוגיה וצורות ארגון (של היצור), והבעיה הרביעית נוגעת לאי התאמה בין הרכיבים השונים. בעיות נוספות עשויות לצוץ בתהליך היצור עצמו. לבסוף, קיימת הבעיה של מכירת התוצרים – שזה כמובן תנאי למימוש הרווח שנוצר בתהליך היצור. מדובר בבעיות של חוסר ביקוש לסחורות.

הערך העודף נוצר בתהליך יצור הסחורות (בין אם הם מוצרים או שירותים) כהפרש בין עלויות היצור (הכוללות את עלות כוח העבודה) לבין ערך הסחורה (הנקבע עפ"י העבודה החברתית הממוצעת המגולמת בה). הפער בין ערך הסחורה (או כלל העבודה המגולמת בסחורה) לבין עלות כוח העבודה מקורו בעובדה שאנשים יכולים לייצר מוצרים בכמות העולה על הנחוץ לקיומם: במשטר הנוכחי הם אכן מייצרים ערכים (או תרומתם לערך הסחורה המיוצרת) אשר גדולים מעלות הייצור החוזר של חייהם או השכר שלהם.

הניכוס של הערך העודף על ידי בעל ההון, שהוא הרווח (שמקורו בתהליך היצור), מבוסס על כך שבעלי ההון משלמים לעובדים את עלות כוח העבודה (מה שנחוץ על מנת לקיים ולחדש את כוח העבודה) ולא את הערך אשר העובדים מייצרים. במילים אחרות, מדובר בניצול של העובדים. יודגש שהמושגים "בעלי ההון" ו"עובדים" מתייחסים לתפקידים חברתיים – לא למהות. בפרט, אדם יכול להיות בתפקיד עובד בסיטואציה אחת, למשל כאשר הוא שכיר במקום עבודה מסוים, ובתפקיד בעל הון בסיטואציה אחרת, למשל כבעל זכויות בקרן פנסיה אשר משקיעה במניות או אגרות חוב של חברות או ממשלות. באותו אופן שבו אדם יכול להיות בתפקיד "בן" כלפי הוריו ובתפקיד "אב" עבור ילדיו.

מעמד בעלי ההון, ובפרט בעלי הון מסוימים, מסוגלים גם להשיג רווח שמקורו אינו בתהליך היצור. דוגמא אחת היא של מכירת סחורה במחיר שמעל לערכה, מה שאפשרי רק במצב של מחסור אמיתי או מלאכותי בהיצע (זמני או קבוע, מקומי או אוניברסאלי) של אותה סחורה. כאן הרווח מקורו בסוג של נישול, אשר מאפשר למוכר להימצא במצב שבו יש לו מונופול (ולו חלקי) על ההיצע. כאשר המכירה היא בין שני בעלי הון, הרווח אינו רווח של מעמד בעלי ההון אלא של בעל הון אחד על חשבון משנהו, ומבחינת מעמד בעלי ההון מדובר בהעברה פנימית שלא משנה את יחסי הכוחות כלפי מעמד העובדים. לעומת זאת, כאשר במכירות מסוג מסוים הקונים הם (בדרך כלל) ממעמד העובדים והמוכרים הם (בדרך כלל) ממעמד בעלי ההון אז רווח מונופוליסטי כזה משפיע על יחסי הכוחות בין המעמדות (משום שהוא מגביר את ריכוז העושר בידי מעמד בעלי ההון, וריכוז כזה משפיע על יחסי הכוחות החברתיים). רווחים מונופוליסטיים כאלו הם בעלי משמעות גדולה יותר בימינו, והם כוללים רווחים מדמי שכירות של דירות מגורים, רווחים ממונופולים על תעשיות מסוימות ו/או על הקניין הרוחני עליהן הן מתבססות, ורווחים מהשתלטות על נכסים ציבוריים (ע"ע הפרטה) או פרטיים (ע"ע הפקעות "לצורכי ציבור" או עיקולים של רכוש של בעלי חוב). בכל המקרים הללו מדובר בנישול של מעמד העובדים מנכסים שהיו ברשותם.

תיאור זה יסודו בעבודותיו של מרקס עצמו, אלא שבתקופתו (וגם לאחר מכן) הושם דגש רב על ניכוס הערך העודף על ידי ניצול העובדים, משום שזאת הייתה הצורה הדומיננטית של יצירת רווחים באותה תקופה וסיטואציה היסטורית. הנישול, ובפרט הרווח המונופוליסטי, נפוץ יותר בימינו מאשר לפני חמישים שנה, משום שיצירת רווחים על ידי ניצול (או ניכוס ערך עודף) נעשתה קשה יותר – בגלל בעיות בתהליך היצור. כמובן שגם בימינו מופקים רווחי עתק על ידי ניצול עבודה, כפי שגם בימיו של מרכס הופקו רווחים על ידי נישול. אין ניגוד בין שתי צורות עשיית הרווחים אלא השלמה: שתיהן גורמות לעליית כוחו של מעמד בעלי ההון מול מעמד העובדים. לפיכך יש שיתוף אינטרסים אובייקטיבי בין המנוצלים והמנושלים.

באופן דומה, למרות ההתמקדות של מרקס במה שקורה בתהליך היצור עצמו, הרי שהוא היה מודע לחשיבות מה שקורה במישורים אחרים של החיים ובפרט במישור של "חידוש כוח העבודה" (או כל הקשור לחינוך, לבריאות, ולתנאי מחייה ומגורים). מישורים אחרים כוללים את היחס לסביבה הטבעית והמלאכותית, ההסדרים והמוסדות החברתיים השונים, והעולם האידיאי (של השקפות עולם). המישורים השונים קשורים זה לזה, ולמרות זאת אף אחד מהם אינו נקבע על ידי האחרים, בכל מישור יש אוטונומיה חלקית ביחס לאחרים. בתקופות היסטוריות מסוימים מישור אחד יותר משמעותי מן האחרים, אבל גם בתקופות כאלו אין להתעלם מן המישורים האחרים (ולהניח שהם יקבעו באופן אוטומטי בהתאם למישור המשמעותי יותר). שינוי חברתי מושג כאשר כל המישורים משתנים באופן תואם, כפי שקרה במעבר מהפיאודליזם לקפיטאליזם. נראה שהכישלון הסובייטי קשור בהתמקדות יתר במישור אחד (היצור) תוך הזנחת המישורים האחרים. בנוסף, הגישה הייתה דוגמאטית ו"קיבעונית" במובן שקבעה מראש יותר מדי מטרות בעוד שטרנספורמציה למבנה חדש דורשת פתיחות מקסימאלית (המאפשרת הענות לצרכים אשר עולים מתוך המציאות המשתנה), והפתיחות בטרנספורמציה היסטורית כזאת חשובה במיוחד משום שמדובר בהליכה מהפכנית אל הלא-ידוע ומשום שהעיקרון העליון (או מטרת-העל) הוא הגדלת מרחב האפשרויות של בני האדם.

קשיים בכל אחד מן המישורים, ובפרט כל סוגי הבעיות שהוזכרו לעיל, יכולים לבלום את התהליך הקפיטליסטי, וכאשר זה קורה מתפתח משבר. למשל, סוג משבר אחד אשר עשוי להתפתח בתהליך היצור עצמו נובע מן הנטייה לירידת שיעור הרווח. נטייה זו נובעת מן התחרות הקפיטליסטית אשר דוחפת את בעלי ההון להשקיע בחידושים טכנולוגיים וארגוניים אשר מפחיתים את ההשקעה בכוח העבודה ביחס להשקעה באמצעי היצור בעוד שהרווח מקורו בערך עודף שמקורו בעבודה. משבר מסוג שונה מתפתח כאשר עלות כוח העבודה עולה יותר מאשר ערך התוצר (למשל כאשר יש מחסור בכוח עבודה או כאשר יחסי הכוחות החברתיים נוטים לטובת מעמד העובדים. הרווח במקרה זה נלחץ (או מתכווץ) בין שכר העבודה אשר עולה לבין מחירי הסחורות אשר יורדים או נשארים קבועים. משבר הקפיטאליזם בשנות הששים המאוחרות ותחילת שנות השבעים הוא כנראה שילוב של שני סוגי המשברים.

העובדה שהקפיטליזם נקלע למשבר אין משמעותה חיסולו. משבר כזה פותח אפשריות לחיסול הקפיטליזם (ע"ע מהפכה) אך ישנן גם אפשרויות לפתרון קפיטליסטי של המשבר. כך קרה בכל המשברים בעבר. אלא שהפתרונות הקפיטליסטים למשברי הקפיטאליזם רק מעבירים את הבעיה למקום אחר או למישור אחר, ואפילו יוצרים בעיות חמורות יותר. התופעה הזאת קשורה במהותו של הקפיטליזם ובפרט בתכונת מפתח שלו: הצורך לשמור על תהליך של הגדלה בלתי פוסקת של היצור. בפרט, שיעור צמיחה של פחות משלושה אחוזים בתוצר השנתי נחשב בעייתי. נקודה זאת תידון בהרחבה לאחר סקירת מספר בעיות יסוד אחרות בחלקו השני של המאמר.

מחר יתפרסם חלקו השני של המאמר.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. דני הגיב:

    מאמר מעניין ומחכים. רק נקודה אחת לא הבנתי אם היא צינית או נאמרה ברצינות: "נראה שהכישלון הסובייטי קשור בהתמקדות יתר במישור אחד (היצור) תוך הזנחת המישורים האחרים". אולי גם חלק מהכישלון הוא שבתקופת השלטון הסובייטי נרצחו/נעלמו/עונו עשרות מיליוני בני אדם. ואלה שלא זכו לתענוג הנ"ל נעקרו מעיר אחת והועתקו לעיר אחרת בקצה השני של המדינה? וכמובן, יש דוגמאות רבות לריקבון בשיטה הסובייטת.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      (אני בדרך כלל לא עונה ל"תגובות" משום שהרושם שלי שהן ניסיון להתנצח ולא ניסיון להבין, אלא שהשאלה של דני נראית כנה ולפיכך אני עונה:)

      הסקירה והספר לא עוסקים בניסיון הסובייטי שהוא נושא ראוי להרבה חשיבה וכתיבה. אלא שהעניין הראוי עיון הוא לדעתי לא פירוט הכשלונות והפשעים (אשר ידועים לכל) אלא ניסיון להבין את מקורם. השאלה אינה מה קרה אלא מדוע זה קרה.

      כוחות אשר מתנגדים למרכסיזם/סוציאליזם טוענים ששורש הכישלון הוא במרכסיזם/סוציאליזם עצמו, ואנחנו דוחים את הטענה הזאת ורואים בה ניסיון דמגוגי לגניבת דעת. אבל, לנו (ז"א המאמינים בצדקת הרעיונות המרכסיסטים) חשוב אפילו יותר לברר את המקור לכשלון.

      המשפט שצוטט הוא קריאת כיוון לתשובה. הוא מרחיב את התשובה המקובלת בקרבנו (אשר מדברת על הזנחת המימד הדמוקרטי הממשי) ומצביע על הזנחה של כל מישור שאינו מישור היצור.

  2. אלמקייס הגיב:

    הטענה המגוחכת של סוויזי וברן, שהתגלגלה גם לספרו של הארווי, על-כך שבעלי הון כבר לא מנצלים את עובדיהם אלא פשוט מוכרים להם סחורה "ביוקר", היא לא סטיה מהאורתודוסקיה המרקסיסטית אלא פשוט לא מרקסיסטית. כפי שגולדרייך יודע, וכפי שהארווי בוודאי יודע, גם מעיניו של מרקס לא נסתרה העובדה שמחירי הסחורות תמיד משתנים, עולים ויורדים – האם כל פעם שמחיר הסחורה עלה מעל לערכה הקפיטליסט נישל את העובד-צרכן, וכאשר ירד מחיר הסחורה, העובד-צרכן הוא זה שנישל את הקפיטליסט? כנראה שגם מרקס לא הבין את מה שהארווי מבין.

    הבעיה היא שפרשנויות כאלו, שמניחות ש"קפיטליזם מונופולי" מסוגל להתגבר על חוק הערך, מחזירות את השיח המרקסיסטי 500 שנים לאחורה – הקפיטליזם כבר מאחורינו. אלא שבמקום להתקדם לסוציאליזם, חזרנו לפאודליזם, שליטה פוליטית ישירה של המעמד השליט בנתינים.

  3. אמנון נוימן הגיב:

    עודד גולדריך שלום
    קראתי בעניין רב את מאמרך על ספרו של ארווי שאיני משיגו . הצגת הספר מעניינת . אני מעוניין להכירך כתובתי אמנון נוימן חיפה אידר 23 האי מיל amnon101@012.net.il טל.048246525
    בתודה אמנון נוימן

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים