על פי הארווי המשבר הקפיטליסטי הקשור באופן ישיר לצבירת ההון על-ידי מעמד בעלי ההון הוא משבר של תת-ביקוש אשר מתפתח עקב התרוששות מעמד העובדים, שהוא הצד השני של ריכוז ההון והעושר בידי מעמד בעלי ההון. משבר זה הפוך בכיוונו למשבר "התכווצות הרווח", משום שמקורו בהחלשות מעמד העובדים והוא גם משתקף בירידת שכר. זה סוג המשבר שהתפתח בשנות השבעים המאוחרות, ו"נפתר" על ידי הגדלת אשראי למשקי בית, או יצירת חובות גדולים של מעמד העובדים. מיותר לציין שה"פתרון" הינו "בועה פיננסית" שסופה להתפוצץ, כפי שאכן קרה במשבר הנוכחי, שהפך גלוי לעין כבר בשנת 2007.

משבר מסוג אחר הוא המשבר הסביבתי שמתפתח בהדרגה, אך עדיין לא הבשיל. זהו משבר הנובע מניצול יתר של משאבי טבע ומזיהום של משאבי טבע. שורש המשבר בעובדה שהשוק החופשי כושל בעליל כאשר מדובר בניהול משאבים משותפים: בעלי ההון פשוט "מחצינים" את העלות של הנזק הסביבתי שפעילותם יוצרת, קרי, הנזק הזה הוא "של האנושות בכללה" ואינו מופיעה כעלות של יצור. באופן דומה, בעלי ההון מנסים להחצין את העליות של חידוש כוח העבודה, בפרט: בחינוך ובשירותי בריאות. אבל כאשר העלויות הללו מועברות למעמד העובדים שאינו יכול לשאת בהם, בתהליך התרוששות, הרי שהתוצאה הינה דלדול כמותי ואיכותי של כוח העבודה.

כאשר כתוצאה מאחת הבעיות שהוזכרו לא כדאי להשקיע ביצור, נוצרת בעיה של הון עודף שאין לו אפיק השקעה. הפתרון לבעיה הזאת היא השקעה בנכסים פיזיים או פיננסים. אבל הפתרון הזה רק דוחה את הבעיה לשלב מאוחר יותר בו מנסים לממש את ההשקעה: למכור את הנכס. במקרה זה, עליית מחיר הנכס היא תנאי לרווח אבל עליית מחירים כזאת אינה מחויבת המציאות (קרי היא ספקולטיבית במובהק).

הסדרי מדינת הרווחה שקודמו ע"י הסוציאל-דמוקרטיה ובעלי ההון שחששו מהשפעת הדגם הסובייטי, פתרו ולו באופן זמני, חלק מן הבעיות שהוזכרו לעיל. בפרט, מיסוי הוא אמצעי יעיל לספיגת עודפי הון, ושימוש בתקבולי המס למימון שירותים ציבוריים מונע את התדלדלות כוח העבודה (ע"ע חינוך ושירותי בריאות ציבוריים), את התרוששות מעמד העובדים ואת ירידת כוחו של מעמד העובדים. הפתרון הזה עבד מאז שנות הארבעים ועד סוף שנות הששים בעולם התעשייתי, אלא שאז פרץ משבר שמקורו בירידת שיעור הרווח, אשר הביא לשינוי האסטרטגיה של מעמד בעלי ההון, כגון המתקפה הניאו-ליבראלית על מעמד העובדים. גורם חשוב של האסטרטגיה (או המתקפה) החדשה הוא שינוי של תפיסות עולם בציבור הרחב. שינוי במישור האידיאולוגי לכיוון של דגש יתר על אינדיבידואליזם ועליית מדרגה של תרבות הצריכה.

הצמיחה כשורש כל הבעיות

מכיוון שהרווח הכללי של מעמד בעלי ההון מקורו בערך עודף הנוצר ביצור, שיעור רווח קבוע משמעו גידול כפלי קבוע בנפח היצור או בכלל הפעילות המשקית, משום שהנורמה היא שכמעט כל הערך העודף מתווסף להון אשר מושקע ביצור (משום שהצריכה של מעמד בעלי ההון היא קטנה באופן יחסי לערך העודף המנוכס על-ידי מעמד זה). אלא שגידול כפלי קבוע בנפח היצור מחריף באופן דרסטי את הבעיות שהוזכרו: גידול של נפח היצור מתנגש בשלב מסוים במשאבי הטבע אשר הינם קבועים בגודלם. כמו כן, גידול של התוצר מחייב גידול זהה של האוכלוסייה של העובדים ושל הצרכנים, אחרת נוצר מחסור בכוח עבודה או מחסור בביקושים, אבל נדמה שיש גבול לגידול האוכלוסייה.

אפילו אם הגבולות לגידול אינם אבסולוטיים אלא רק נראים ככאלה בתקופה היסטורית נתונה, הרי שגידול התוצר מתנגש בגבולות אלו בתקופה הנתונה. נוצר משבר אשר אינו מביא בהכרח לעצירת התהליך הקפיטליסטי, אבל כן מחייב שינוי דרסטי לפחות באחד מן המישורים שהוזכרו. זהות השינוי, וכן האופציה של מהפכה סוציאליסטית, אינה נקבעת במצב היסטורי משברי מסוים. מה שהמצב קובע הוא רק מגוון של אפשרויות העולות מתוך הנסיבות של המצב ההיסטורי המסוים (והמושג "דטרמיניזם היסטורי" מתייחס למגוון האפשריות האלו). יש מקום לבחירה סובייקטיבית ולפעולה פוליטית, אבל רק במסגרת האפשריות הנקבעות ע"י במסגרת המציאות.

שינוי חברתי

בחירה אנטי-קפיטליסטית היא כזאת שמערערת על הנצחת המרוץ אחר הרווח (או הערך העודף) כעקרון מניע של המציאות החברתית, ומערערת על קביעת הגידול כשלעצמו כמטרה קבועה וסופית. רק ערעור כזה מתעמת באמת עם יסודות הקפיטליזם. בפעולה אנטי-קפיטליסטית אפשר להתחיל בכל אחד מן המישורים השונים, אבל חשוב לזכור שיש לנוע בין כל המישורים ולפעול בכולם, כי רק שינוי בכל המישורים יצור מציאות אלטרנטיבית ברת-קיימא. התלות ההדדית בין המישורים מחייבת גמישות רבה בפעילות בכל מישור: העיקרון המארגן צריך להיות החלפה של המשטר הקפיטליסטי (שהמוקד שלו הוא מאבק על רווחים של יחידים) במשטר סוציאליסטי (אשר המוקד שלו היא ארגון מתואם חברתית שמתייחס לחיים של יחידים).

השאלה מהו המישור שבו יש להתחיל את ניסיון השינוי הינה חשובה והתשובה עליה תלויה בנסיבות ההיסטוריות אשר כוללות את המצב, שיכול להיות משברי, בכל אחד מן המישורים, וכן את אפשרויות הפעולה בכל אחד מן המישורים. בפרט, מאבקים על הרחבת יכולת הפעולה במישור מסוים הם בעלי ערך ככל שהרחבת יכולת הפעולה הזאת יכולה לשמש בסיס לפעולה מהפכנית במישור זה בעתיד.

יש טעם ברפורמות של הקפיטליזם רק באותה מידה שהן משפרות את התנאים למאבק על חיסולו. הרפורמות "קונות זמן" (בהפגת המתחים והמשברים) ויש בכך טעם רק אם נעשה שימוש טוב בזמן שנרכש.

משברי הקפיטליזם הם חלק ממהותו. המשברים גורמים לארגון מחדש של המערכת, וכך פותרים בעיות שנוצרו בצורת הארגון הקיימת, אך יוצרים בעיות חמורות יותר אשר מבשילות כאשר צורת הארגון החדשה מבשילה ומתנגשת במגבלות הקיימות. המשברים הם צורה אי-רציונאלית ולא יעילה לפתרון של בעיות של מערכת אי-רציונאלית. האי-רציונאליות (או הבזבוז) הם הסבל האנושי הרב אשר נגרם לרוב האוכלוסייה בעיקר בתקופות משבר, סבל שהיה ניתן למנוע אותו בתיאום חברתי מוצלח יותר של מטרות ואמצעים. המשברים מאופיינים בהרס רב, דוגמת הרס פיזי במלחמות, אשר תמיד מייצרות הזדמנות להשקעה רווחית בארגון פיזי מוצלח יותר.

ניצול ונישול

במציאות הנוכחית הפעילות הכרוכה בייצור חוזר (reproduction) של המבנה החברתי הינה מרכזית יותר מאשר בעבר. המרקסיזם האורתודוקסי מדגיש את הפעילות היצרנית בתעשייה, שהיא המוקד הבולט ביותר ליצירת ערך (ובפרט ערך עודף) ולניכוס הערך העודף על-ידי ההון. גישה אורתודוקסית זאת נוטה להתעלם מהפעילות המשנית במסחר ושירותים, אשר כביכול לא יוצרים ערך אלא רק מזיזים ומחלקים אותו. אלא שגם ב"הקפיטל" נאמר ששירותים מסוימים (לדוגמה: הובלה) מייצרים ערך משום שהם חיוניים למימוש הערך של הסחורה – למשל ההובלה של הסחורה ממקום היצור אל מקום השיווק/צריכה. יתר על כן, כל השירותים המודרניים, חינוך ובריאות לדוגמא, מספקים צרכים אשר נחוצים חברתית: זאת אומרת, הם נחוצים לשם קיום העובדים ולשם חידוש מעמד העובדים, ולכן יש לראותם כחלק מיצור כוח העבודה – כחלק מתהליך היצור.

הארווי קורא לזיהוי מחדש של מעמד העובדים ושל הזירה של היצור והמהפכה פוטנציאלית. הוא מבסס את הטענה שהפרולטריון בימינו אינו זהה לפועלי היצור אלא מכיל אותם ואת כל העובדים בפעילות ה"משנית" של סיפוק צרכי האוכלוסייה ושעתוק החברה. קרי: הפרולטריון כולל את כל עובדי השירותים, ואף את כל העובדים ב"תעשיית התרבות".

עניין אחר הוא שב"הקפיטל" מוצג הנישול כשלב פרימיטיבי או ראשוני של צבירת הון, וניתן להבין מכך שבשלבי התפתחות מתקדמים יותר של הקפיטליזם ההון זונח אסטרטגיה זו לטובת האסטרטגיה של ניצול העובדים על ידי ניכוס הערך העודף שהם יוצרים בתהליך היצור. אלא שרוזה לוקסמבורג העירה שההון לא זונח את הנישול הגס והאלים וממשיך להשתמש בו, לצד הניצול מתוחכם יותר, גם בשלבים הבוגרים יותר של הקפיטליזם (לדוגמא: קולוניאליזם). הטענה שלה ברורה מאוד במציאות הנוכחית בה אנו רואים, בצד נישול בפריפריה הגלובלית (ע"ע פוסט-קולוניאליזם אשר מחליף את הקולוניאליזם), גם נישול במרכזי הקפיטליזם (ע"ע התעלולים החוקיים של השתלטות על נכסים של בעלי חוב אמיתי או פיקטיבי).

תפקיד העיר בהקשר הקפיטליסטי ועניין דמי שכירות

תהליך הנישול הוא תופעה בולטת בערים הגדולות: פינוי של "אוכלוסיות חלשות" לצורך "פיתוח" או "שיקום" שכונות לטובת "אוכלוסיות חזקות" (קרי: אנשים אמידים) היא תופעה יסודית. הפינוי נעשה במגוון של אמצעים ישירים יותר או פחות כגון הפקעה, הסדרי פינוי-פיצוי, עיקולים בשל חובות, תפיסת נכסים באמתלות שונות, ועד ללחץ כלכלי של מחירי שכירות ואחזקה עולים.

עניין מרכזי נוסף הוא התפקיד של העיר בכלכלה הקפיטליסטית, ובפרט התפקיד של השקעות בדרך כלל ספקולטיביות בבניה עירונית: ההשקעות הללו מאפשרות לספוג את הערך העודף שנוכס על-ידי ההון, ובכך עוזרות להתמודד עם משברי ירידת שיעור הרווח ואי-כדאיות של השקעה ביצור. יש לזכור שתהליך צבירת ההון (ע"ח הערך העודף) מרושש את העובדים ולכן עשוי להגיע למצב שבו אין יותר טעם להשקיע בהרחבת היצור – משום שלא יהיה ביקוש ליצור המורחב. מכיוון שהון שאינו מושקע הינו הון מת, וסופו להעלם, יש צורך מהותי במטרות חדשות להשקעה. הפיתוח העירוני (והפרברי!) עונה על הצורך הזה.

תהליך הפיתוח העירוני מבוסס בהרבה מקרים על חוב ציבורי או ממשלתי: בדרך כלל הפרויקט הזה "גדול" על בעלי הון יחידים אשר משקיעים בו באופן עקיף על ידי הלוואות לגוף ציבורי אשר מנפיק אגרות חוב למימון הפרויקט. הגוף הציבורי מקווה להחזיר את החוב על ידי גביית דמי שכירות או מכירת נכסים, אבל התנאי להצלחת המיזם הוא ביקוש (עתידי) מתאים לנכסים אלו (כאשר יש פער זמנים משמעותי בין זמן ההשקעה לזמן השיווק). כאשר הביקוש קטן מן ההיצע, נוצרים משברים פיננסיים מן הסוג הנוכחי. כאשר הביקוש עולה על ההיצע, ניתן לגבות דמי שכירות מופקעים, כי נוצר מונופול של בעלי נכסים ומחירי הנכסים עולים.

הנושא של דמי שכירות מופקעים הינו מרכזי לערים. מדובר כאן בעוד מנגנון של נישול: מעוטי-האמצעים שאין ביכולתם לרכוש מקום מגורים נאלצים לשכור אותם במחירים אשר נקבעים על ידי המונופול של בעלי הנכסים. גם כאן מדובר בהעברה של "ערכים" (קרי: כספים) מידי מעמד העובדים לידי מעמד בעלי ההון. העובדה שכאן מדובר בהון פיננסי ולא בהון יצרני אינה משנה דבר.

האחדות המעמדית של מנגנוני הניצול והנישול, העובדה שהם פועלים נגד העובדים ולטובת בעלי ההון, יוצרת שותפות אינטרסים אובייקטיבית בין המנוצלים והמנושלים נגד בעלי ההון. דרושה אסטרטגיה פוליטית אשר תיצור תודעה סובייקטיבית של שותפות אינטרסים ותהווה בסיס למאבק משותף כנגד שלטון ההון על כל צורותיו: יצרני, מסחרי, ופיננסי.

יצוין שהניתוחים המרקסיסטים האורתודוקסיים מתמקדים בניכוס הערך העודף בתהליך היצור התעשייתי, וזאת בגלל שתי סיבות היסטוריות: הראשונה היא שבתקופתו של מרקס צורת צבירת ההון הזו הייתה מאוד דומיננטית, והשנייה היא שאחת ממטרותיו של מרקס ב"הקפיטל" הייתה להראות שגם תחת ההנחות האידיאליות של הליברליזם (ע"ע "שוק חופשי") השיטה הקפיטליסטית מובילה להתרוששות של העובדים ולהתמוטטות המערכת עצמה ולא "למיקסום התועלת החברתית". אלא שמרקס היה מודע לכך שבמציאות הקפיטליזם משתמש בהחלט באמצעים כוחניים (או למצער כפייתיים) כגון נישול אלים ומונופולים. הקפיטליזם בעידן הנוכחי מתבסס יותר (ולא פחות!) על אמצעים אלו, משום שהבעיות המבניות שעליהן הצביע מרכס חוסמות את האפשרות שלו להמשיך להסתמך על הניצול הכלכלי הישיר: ניכוס ישיר של ערך עודף תעשייתי. בכל מקרה, רווח מונופוליסטי ונישול אלים הם אמצעים מרכזיים של העידן הקפיטליסטי הנוכחי.

הרווח המונופוליסטי דורש יצירת מונופולים, ובהקשר העירוני הצורה הבולטת שלהם היא יצירה של מונופול על בעלות קרקע בעיר. המונופול הופך ליותר משמעותי אם מצליחים לייצר לעיר ייחודיות כך שקרקע בה אינה ניתנת להחלפה בקרקע בעיר אחרת: במילים אחרות, מיתוג העיר המסוימת.

הערה לסיום

הארוויי אינו טוען שפרשנויות אורתודוקסיות של המרקסיזם אשר מתמקדות בתהליך היצור אינן מצביעות על עקרונות מרכזיים. טענתו היא שניתן להפעיל את המתודה המרקסיסטית באופן רחב יותר ולנתח באמצעותה גם מישורים אחרים של הקיום החברתי. למרות הדומיננטיות של תהליך היצור בסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, ויותר מכך בסיטואציה ההיסטורית של רוב המאה הקודמת, הרי שאין לצמצם את הניתוח למישור זה. ההרחבה של המבט למישורים אחרים אינה מחלישה את הפוליטיקה הסוציאליסטית אלא מחזקת אותה על ידי הצבעה על שיתופי אינטרסים במאבק כנגד ההון.

אתמול התפרסם חלקו הראשון של המאמר.

Share on Facebook