באשמתו הישירה של נפתלי בנט ביליתי את ראש השנה בקריאת חומר על הנרי קיסינג'ר. לא שהתגעגעתי לבן העוולה הישיש, שאשם ברציחתם של מאות אלפי בני אדם. לעומת קיסינג'ר בשאר אסד הוא כמעט יו"ר ועדת השירותים החברתיים של הפרלמנט הנורווגי. חזרתי שוב לספרו הנהדר של ויליאם שאוקרוס, Sideshow , שמתאר את הדרך הפתלתלה והערמומית שבעזרתה הונה קיסינג'ר אפילו את הקונגרס האמריקאי, שילח את חיל האוויר באיכריה העניים של קמבודיה וגרם למאות אלפי הרוגים חפים מפשע, בצד כמה קורבנות פחות תמימים אבל אמיצים של הווייטקונג. זה קרה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, וקעקוע החברה הקמבודית גרם מאוחר יותר לעליית מרצחי הח'מר רוז', שרצחו מיליונים מבני ארצם. מקץ שנים מעטות יחסית, אחרי שצבא קמבודי שהתנגד לח'מר רוז' הציל את מה שנותר מהחברה ההרוסה בעזרת הווייטנאמים, נתנו האמריקאים את חסותם דווקא לארגון המרצחים הזה, שהתיימר להיות קומוניסטי. בשעתו הוקיעו ישראלים נאורים את מנחם בגין, כיוון שממשלתו תמכה בהאמנתו של בכיר בכנופיית פול פוט (הח'מר רוז') כשגריר קמבודיה באו"ם, בלחצה של ארצות הברית.

קיסינג'ר עם הנשיא פורד בבית הלבן, 1974 (מקור)

קיסינג'ר היה פופולארי מאוד בישראל, ודווקא אנשי תנועת העבודה היו חסידיו הנלהבים ביותר. שמחה דיניץ המנוח, האיש של גולדה מאיר ויו"ר הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית, ממש נשבע בשמו של "הנרי היקר". קיסינג'ר יזם את ההפיכה בצ'ילה (1973), שהדיחה ורצחה את הנשיא הנבחר סלבדור איינדה, רופא הילדים ההומניסט והסוציאליסט שפגע באינטרסים של ההון הזר כדי ליצור חברה שוויונית יותר בארצו. כל אדם הגון חייב לזכור את חלקו של קיסינג'ר ברצח איינדה. מבקריו החריפים של קיסינג'ר צדקו לגמרי: תמיד חשבתי שלפרשה הזו יש השלכות על התרבות הפוליטית שלנו. מי שנתן את ידו ואת הסכמתו שבשתיקה לזוועות שביצע קיסינג'ר הצטרף בכך לימין העולמי, גם אם הוא סבור שעמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מציבות אותו בראש המחנה היוני. הדברים קשורים אלה באלה, ומי שמאמין בנשק גרעיני ישראלי סופו שיובס בוויכוח על פיתוח נשק כזה במקומות אחרים.

תלמידו של קיסינג'ר, מנהיג הבית היהודי בנט, צוטט בהרחבה בעיתוני ראש השנה ורבים דיברו על הריאליזם הפסימי שלו, שרק מתחפש לאופטימיזם, כיוון שכל הנחות היסוד שלו הן לזמן קצר, אולי אפילו זמן מושאל. כמו קיסנג'ר גם בנט חושב שבינתיים הכול בסדר. הוא אדיש לגורלם של בני אדם רגילים בארצו ובארצות אחרות, ותפקידו בפוליטיקה הישראלית הוא להעביר משאבים ממפעלים שנסגרו בנגב להתנחלויות שנבנות בגדה. הבחנתי בראיונות בנימה של התפעלות מבנט, שר הכלכלה והורס החברה, שגישתו המדינית מאיימת על עתידנו כאן, אפילו כאנשים פרטיים ולא רק כחברה וכישות מדינית. אלא שבנט הוא כאמור תלמיד של קיסינג'ר, מדינאי עם דם על הידיים, יותר מכל האסירים שביבי נתניהו שיחרר בזמן האחרון. נכון שקמו לקיסינג'רים סנגורים רבים, בתוכם רוברט ד' קפלן המוכשר שמגן עליו בחירוף נפש במאמרים ארוכים (ויש להודות, גם מרתקים) בתקופתון The Atlantic . התזה שלהם היא אנטי ליברלית: אסור לערבב שיקולים מוסריים-דמוקרטיים בהחלטות במדיניות החוץ, יש לפעול רק למען התוצאה, וקיסינג'ר (שהאינטלקטואלים בשנות השבעים והשמונים תיעבו אותו, בכך מודה גם קפלן) הוא תלמיד נאמן של הנסיך האוסטרי קלמנט פון מטרניך (1858-1733), שדאג "לייצב את אירופה" אחרי עידן נפוליאון בונפרטה, בעיקר בעקבות קונגרס וינה, שדיוניו החלו בספטמבר 1814 והסתיימו ביוני 1815. מטרניך ועמיתיו קבעו בעצם את מפת אירופה עד מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). היציבות שקיבע מטרניך עלתה בחייהם של מאות אלפים ובשִעבודם של עשרות מיליונים.

בעצם היומרה לחקות שר חוץ של מעצמת-על יש משהו מגוחך. את פשעי האימפריאליזם האמריקאי מבצעים מדינאים ובעלי הון שיש להם לא רק אמצעים כספיים אלא גם עוצמה צבאית אדירה והשפעה מדינית. ארצות הברית קצת נחלשה, אבל היא עדיין הכוח הדומיננטי בזירה הבינלאומית. הגיע הזמן שבנט ונתניהו יבינו שמנוולים קטנים אינם מסוגלים לחקות את מעלליהם של מנוולים גדולים. אם ברק אובמה יפציץ את הסורים ואת האיראנים רבים יריעו לו כאן, וגם יפנימו שארצו מסוגלת לעמוד בתוצאות, חרף האזהרות ששמענו השבוע מטהרן. את מה שקיסינג'ר עשה בקמבודיה (חרף הלחץ הליברלי הוא לא עמד מעולם למשפט על פשעיו) ביבי ועמיתיו אינם מסוגלים לעשות במזרח התיכון. אם בכל זאת ישתטו, נשלם כולנו מחיר לדורות ונתגעגע למצב השורר כיום. בנט מאמין ב"מבחן התוצאה", ומוכיח שוב שסיירת מטכ"ל ויחידות דומות שלחו מוכי ירח לזירה הפוליטית הישראלית. ייתכן שירח הדבש בינו לבין יאיר לפיד כבר תם, אבל מנהיג יש עתיד יצטרך להסביר מדוע קידם איש מסוכן כמו בנט אל מרכזי קבלת ההחלטות ברשות המבצעת.

לפני ארבעים שנה בדיוק ניצבו גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, אבא אבן, אהרון יריב, חיים בר-לב ואחרים בראש הפירמידה ההירארכית של קבלת ההחלטות. אנשים כאלה הביאו עלינו את אסון יום הכיפורים, את אלפי ההרוגים והפצועים אצלנו ואצל המצרים. עתה נמצאים באותה עמדת הכרעה אנשים פחותים בהרבה, בתפקידים פורמאליים ובלתי פורמאליים, כמו נתניהו עצמו, שר הביטחון שלו בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, בנט ואפילו צחי הנגבי. השמרנות האנטי-ליברלית שלטה גם לפני ארבעים שנה, אבל היא הייתה מוצנעת יותר. ברוח הזמן הזה השמרנים כבר לא חשים בשום צורך להופיע בציבור כליברלים שוחרי טוב. הרעיונות האוניברסאליים נקברו ואפילו ראשת מרצ זהבה גלאון נזפה השבוע בעדינות בפפה אללו, על החלטתו להתחרות עם ניר ברקת על תפקיד ראש העיר. נבדוק זאת, חזרה ואמרה גלאון, לאור הסיכויים מול "הימין". הפירוש של האמירה הזאת הוא ברור: אם הסקרים יוכיחו שמשה ליאון מאיים באמת על ברקת "שלנו", נסיר את מועמדותו של אללו.

אם המנהיגה המוצלחת ביותר של מרצ מאז ומעולם מוכנה לאפשר לברקת להיבחר בקולות "השמאל" הציוני, חרף העובדה שהוא בן ברית פוליטי ואידיאולוגי של תלמידו של קיסינג'ר, בנט, הרי שלא למדנו דבר מאז 1973. החיבור בין המתונים במחנה הציוני לבין ממשיכי גוש אמונים מוכיח, שאפילו הקונפליקט לכאורה אינו דרוש עוד. ציפי לבני וחבריה הניאו-ליברלים ימשיכו לשוחח עם הרשות הפלסטינית, בנט וברקת יבנו בשטחים ואותנו יפחידו עם מועמד הקש מגבעתיים משה ליאון, שיקבל פחות קולות מאשר ארקדי גיאדמק. מנקודת ראות שמאלית ואפילו ליברלית, ברקת הוא פוליטיקאי הרבה יותר מסוּכן מליאון.

• פורסם בכל העיר, 13 ספטמבר 2013

Share on Facebook