בקריאה שלי בפסקה הראשונה של אלווג'וה אלבידאא לאליאס חורי נזכרתי במאורע שסך כל התחושות שהוא מעלה בי כמעט ההפך המוחלט מאשר אילו שליוו את קריאתי בסיפור הזה שעומד בין ידינו. נזכרתי בהלוויה של אלסייד יאסר ערפאת. פגש אותי ידיד בחזרתי מההלוויה ושאל אותי איך היה. "זה התיאור הכי הזוי ששמעתי על הלוויה!" התפלא וצחק בפה מלה. "היה מדהים!", אמרתי לו, בעיניים בורקות ובתחושת שייכות עזה לעם לו אני שייכת שבשמו ולמען קיומו אנו ילידי הארץ הזו נאבקים.
התחושות שעולות בקריאתי ברומן אודות מלחמת האזרחים בלבנון מאת ח'ורי, אחד הסופרים והאינטלקטואלים המרכזיים היום בעולם הערבי, ושפורסם לראשונה בשנת 1989 נעה בכיוון הפוך. רצון להתנתק מהשייכות הזו ומכל מה שקשור אליה, להתנתק מהשפה, מהקונטקסט ומהפרטים, רצון ללכת ליצור משהו חדש – המשהו החדש שהרומן באחת מהתכוונותיו קורא לו פנים לבנות.
את המאמצים של שנהב שהרבאני להביא בעת זו לידי הקורא העברי מייצגים של פניה של הספרות הערבית העכשווית ניתן בעיני למקם אותה עם התכוונותיה האפשריות של הכותרת שבחר ח'ורי להעניק לספרו. מעשה התרגום אמנם מותיר, בקרב קוראי הגרסה המתורגמת חלל 'האבוד בתרגום', הוא ממלא פערים אחרים. בקרב קריאה נגישה הן לטכסט המקורי והן לתרגום עצם הנגישות לשתי השפות מעניקה לטכסט המקורי אופציה של התכתבות שלכל הפחות מסמנת את חשיבותו ופותחת עמו בדיון; שניים, עצם מעשה התרגום של שהרבאני – כקריאה ופעולה מתמשכת של ניסיון להקשיב ולהבין – מנסה להדוף וליצור סדקים במפעל ההגמוני של המדינה.
הסיפורים כאן אינם שונים מהסיפור הקלסי שמנסה לשרטט את יחסי הגומלין בין כוח ומוסר. בתנאים מסויימים של ההיסטוריה של האנושות הקולקטיב מאבד את צלמו המוסרי ולא מתיר ליחידים בתוכו אף את האפשרות להצליח לשמור על שפיותם כאשר עצם יכולתם לתיעוד נחבלת. אין שיא ברומן הזה ואין עלילה. הדמות המרכזית היא כלי ההשמדה של האנושות לעצמה. הניסיון שנעשה כאן הוא בלתי אפשרי, בלשון המספר "מבוכה מוחלטת… מבוכה מוחלטת להבנת מקרה הרצח של האדון ח'ליל אחמד ג'אבר או מקרים אחרים שלמניעיהם ולשכיחותם לא נמצא כל פשר". בשם הרוע נלחמים, זה אינו מאבק של שחרור אלא מאבק של הרוע, של אובדן דעת. וכולנו אחראים. כולנו ללא יוצא מן הכלל.
התחושה הכללית נמסרת מידי הריח הנודף של המתים. מעברים חדים בין קולות של מספרים ודמויות יוצרים מתווה אחד של תהום. כאילו הגוף מנותק מאיבריו, נתק שהקדים אותו נתק מהרוח, מהישות שחשבנו רבות שמייחדת אותנו משאר סוגי בעלי החיים.
וזה ממשיך, הסיפורים ממשיכים, סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור והמספר לא מואיל להפסיק. אולי תפסיק, והוא באמת הפסיק ולא האמנתי. סוף-סוף הסיפור הארור הזה הסתיים. היה לי מעניין לבחון כיצד הזרימה של הכתיבה נעה בזכות חוסר יכולתה לזרום. ככל שהכתיבה נעה, בעמודים לפחות, כך נעה יותר הסלידה, קלקול הקיבה והצמרמורת.
לקראת סוף הרומן קול המספר נהיה אובססיבי, ממשיך לספר ולספר ועמוד השדרה שהיה לו מאבד אותו בפרק השביעי שנקרא "חתימה זמנית". בפרק אחרון זה גם הכתיבה נכנעת ומאבדת את עצמה לדעת, אינה יכולה עוד לשאת את משימתה בלתעד. הספרות נופלת קורבן לעצמה וכיצד לא.
את הספר סגרתי ולמען ילדי ולמען אותה אנושות שזה עתה קראתי על חרבונה אני מחליטה לזכור את גיבורינו, צלם מצלמינו, את הדבר הזה, החומר הזה, שמסוגל להבין ולפעול למען ימצא איפה כשל ועל ההבזק של הטוב שבנו שיש ביכולתו לתקן ולהתממש.
"פנים לבנות", מאת אליאס ח'ורי. תרגום יהודה שנהב שהרבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הכבשה השחורה, 221 עמודים.
תודות לזהייה קונדוס על ביקורת יצירתית, שתגרום לי ללכת ולרכוש ספר זה בהקדם.
מודה לזהייה על רשימה, שחשפה אותי לספר שאני קורא אותו בשקיקה. תודה.
לא הבנתי מדוע אסר ערפת לאומן רצחני נקרא אלסיד
ממש כשם שמאיר הר ציון נקרא "גבור ישראל"…אתה יודע: "דברים שנראים מכאן לא נראים משם וגו'".
מה זאת אומרת למה? כי אידיוט יהודי שכותב גרפיטי על מסגד הוא פשיסט רוצח ודינו מות ואילו ערבי רוצח יהודים הוא חסיד אומות העולם ואם הוא רוצח המונים כמו ערפאת הוא צריך להיות מוכרז כקדוש ע"י הכנסיה הקתולית.
פעם אחרונה שהצצתי מהחלון ראיתי כמה מיליונים של אידיוטים מסביבי … ככה שאידיוט, במדינת ישראל, זה מתאר כללי מדי.
ופעם אחרונה שאני הצצתי מהחלון ראיתי המוני אידיוטים יהודים אבל עשרות מיליוני רוצחים מוסלמים. בודאי שלהיות אידיוט זה פשע חמור יותר. עובדה, כאן באתר בטוחים שהיהודים הם פושעי מלחמה והמוסלמים צדיקים גמורים.