הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במאי, 2014 5 תגובות

ספרו המעמיק של חיים גנז עוסק באפשרות של מתן הצדקה מוסרית לציונות על בסיס השקפת עולם הומניסטית. ההדגשה שלי על התיבה "אפשרות" מכוונת להדגיש שאין מדובר בטענות על העדיפות המוסרית של הזהות ו/או התנועה הציונית על זהויות אישיות ותנועות חברתיות אחרות, וודאי שלא על הטענה שזהויות ו/או תנועות אחרות אינן אפשריות או שאינן מוסריות. מדובר בשאלה הקודמת לשאלת הבחירה בין אלטרנטיבות, והיא שאלת עצם הקיום של האלטרנטיבה הציונית כאלטרנטיבה אפשרית במסגרת תורת מוסר הומניסטית.

כמובן שהשאלה אינה מעסיקה כלל את רוב הציבור היהודי בישראל, אשר גדל וחונך בסביבה בה השקפת העולם ההומניסטית כמעט ואינה קיימת וודאי שאין לה אחיזה משמעותית בזירה הציבורית. מערכת החינוך הישראלית משלמת מס שפתיים למושגי האזרחות והדמוקרטיה, אבל מושגים אלו הם כמעט ריקים מתוכן כאשר נעדר מהם הבסיס ההומניסטי. גם במדינות פשיסטיות אפשר לדבר על אזרחות ודמוקרטיה, אבל למושגים האלו יש מובן לגמרי שונה מאשר המובן שלהם בחברה הומניסטית.

קבוצת פועלים-חלוצים בגן-שמואל, 1913 (מקור: ארכיון גן-שמואל) ציוונת ganshmuelקבוצת פועלים-חלוצים בגן-שמואל, 1913 (צילום: ארכיון גן-שמואל)

מצד שני, אותו מיעוט בחברה הישראלית אשר נחשף להשקפת העולם ההומניסטית עשוי לתהות על שאלת היישוב של השקפת העולם ההומניסטית עם האידיאולוגיה הציונית. התהייה הזאת עולה באופן טבעי מתוך הסתירה הגלויה שבין השקפת העולם ההומניסטית לבין המעש הציוני, ובפרט המעש הציוני של העשורים האחרונים. כמובן שעצם הסתירה בין מימוש מסוים של הציונות לבין ערכים הומניסטים לא מלמד על סתירה שבין האידיאולוגיות הבסיסיות, אבל הוא ודאי מעורר את השאלה. (לנוכח העובדה הזאת, לא מפתיעה ההדרה של השיח ההומניסטי ממערכת החינוך הישראלית.)

הניסיון ליישב את השקפת העולם ההומניסטית (או "האידיאולוגיה ההומניסטית") עם האידיאולוגיה הציונית מעורר קשיים עד כדי כך שעולה השאלה האם ניתן בכלל להימנע מסתירה בין שתי האידיאולוגיות הללו. ושוב, השאלה הזאת מעניינת בעיקר את מי שיש לו מחויבות לשתי האידיאולוגיות. אולם, תוך כדי ניסיון לענות על השאלה הזאת, אומר המחבר מספר דברים שיש בהם עניין גם למי שאינו מחויב לאידיאולוגיה הציונית.

שלוש תבניות של מחשבה ציוניות

המחבר מזהה שלוש צורות של ניסיונות הצדקה לאידיאולוגיה הציונית וטוען שרק אחת מהן מתיישבת עם השקפת העולם ההומניסטית. כל אחת מצורות אלה מבוססת על תפיסת יסוד של האדם והחברה, מפרשת את ההיסטוריה היהודית והציונית, ומציעה דרכי פעולה בהווה ובעתיד. כל אחת מן הצורות הנ"ל היא לפיכך פרשנות אפשרית של הציונות, והמחבר מכנה אותן ציונות קניינית, ציונות היררכית, וציונות שוויונית.

הציונות הקניינית מבוססת על תפיסת עולם לאומנית ופשטנית של החברה האנושית. היא תופסת את האומות כקודמות לבני האדם המשתייכים להם, כאשר הקדימות היא תיאורית (ז"א מתייחסת למהות) ונורמטיבית (ז"א מתייחסת לפוליטיקה הרצויה). היא רואה את האומה כאורגניזם, ואת בני האדם כתאים באורגניזם הזה. היא מקישה (בפשטנות) מאופי היחסים הקיים בין אינדיבידואלים לאופי היחסים הקיים ו/או הראוי בין אומות. היקש זה הוא פשטני ביותר, וכך גם הבלבול בין מצוי לראוי. התפיסה הבסיסית הזאת הינה פרוטו-פאשיסטית, וכמובן שאינה ניתנת לישוב עם  תפיסת עולם הומניסטית. המחבר מכנה את הציונות הזאת "קניינית" (כקיצור ל"מהותנית-קניינית") משום שהיא מבססת את טענותיה על זכות הקניין שיש כביכול לאומה היהודית על ארץ ישראל. (אני מעדיף את הכינוי "וולגרית" בשל הפשטנות הבוטה של תפיסת העולם הזאת והגסות המחשבתית שמאפשרת לה שלא להבחין באופי המופרך של רשת טענותיה.)

בניגוד לציונות הקניינית אשר מסתמכת על תביעה פרטיקולרית של אומה מסוימת, לזכות מסוימת (קרי: קניין), על טריטוריה מסוימת, הציונות ההיררכית והציונות השוויונית מבוססות שתיהן על עקרון אוניברסלי: עקרון ההגדרה העצמית של עמים, שהם קבוצות של בני אדם אשר קודמים מושגית לקיבוצם לעמים. למרות שיש ויכוח על הצידוק המוסרי של עקרון ההגדרה העצמית על בסיס הומניסטי (ובפרט אם מפרשים את מושג העם באופן מהותני), נראה שאין סתירה גלויה בין הומניזם לבין עקרון ההגדרה העצמית של עמים.

הפער שבין הציונות ההיררכית לבין הציונות השוויונית מקורו בפרשנות של עקרון ההגדרה העצמית של עמים: הציונות ההיררכית מפרשת את העיקרון כמקנה זכות בלעדית על טריטוריה (אשר מדירה זכויות לאומיות אחרות על אותה טריטוריה), בעוד שהציונות השוויונית מפרשת את העיקרון כמקנה זכות שאינה בהכרח בלעדית ומסכימה לשיתוף בטריטוריה במקרה בו קיימת זכות מתחרה על אותה טריטוריה. (לפיכך, אני מעדיף את הכינויים "ציונות בלעדית" ו"ציונות משתפת".)

על העדיפות המכרעת של הפירוש השוויוני לזכות ההגדרה העצמית

המחבר מציג כמה הנמקות לעדיפות המכרעת של הפירוש השוויוני ("משתף") של זכות ההגדרה העצמית של עמים על הפירוש ההיררכי ("בלעדי") שלו. ההנמקה העמוקה ביותר מסתמכת על כך שפירוש עיקרון ההגדרה העצמית כמקנה זכות בלעדית סותר את עצמו, משום שהקניית זכות בלעדית ללאום אחד מאיינת זכות דומה של לאום אחר. כמובן שאין הסתירה הזאת עולה במקרה של זכויות לא בלעדיות. המחבר מסביר שעקרון ההגדרה העצמית של עמים מעניק שתי זכויות: זכות של אומה לאוטונומיה תרבותית ומוסדית בטריטוריית המחיה שלה, וזכות של מיעוט לאומי המרוכז באזור מסוים לפרוש ממדינה קיימת (ולהקים מדינת לאום משל עצמה), בפרט כאשר אומה זאת סובלת מדיכוי תרבותי ו/או אפליה ממוסדת במדינה הקיימת. אף אחת מן הזכויות הללו אינה זכות בלעדית. בפרט, לא סביר שהזכות לפרוש ממדינה תתיר בלעדיות ללאום הפורש במדינה החדשה, משום שבלעדיות כזאת תצדיק מיד פרישה נוספת של המיעוט הלאומי שנוצר במדינה החדשה.

מהי אם כן זכות ההגדרה העצמית אם אינה כוללת זכות לבלעדיות? נראה שבמסגרת התפיסה הפוליטית הכוחנית השוררת במדינת ישראל, קשה להעלות על הדעת זכויות שאינן כרוכות בהפעלת אלימות פיזית או סימבולית על אחרים. אבל במחוזות אשר משוחררים מתפיסה זאת יאמר שמדובר בזכות לניהול חיים עפ"י התרבות הלאומית ובזכות לתמיכת המסגרות המדינתיות (לדוגמא: מערכת החינוך) בקיום זה. זאת אומרת, לקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית (במקרה שלנו: היהודים והפלסטינאים) יש זכות לתמיכת מדינתית בניהול חייהם עפ"י התרבויות שלהן ובאבטחת הקיום הזה בעתיד.

אבטחת קיום התרבות היהודית במדינת לאום יהודית יכולה להצדיק יתרונות נקודתיים ללאום זה במישורים מסוימים וזאת כאשר היתרון הזה מתחייב מצורך קיומי ובכפוף לאיזון עם המחיר שנדרש לשלם הלאום הפלסטינאי. בפרט, על פי הציונות השוויונית, ניתן להצדיק יתרון מסוים רק באופן נסיבתי ועניני ולא מתוך יתרון מבני ואוטומטי, וגם על הצדקה זאת חייב לחול מבחן הצורך הקיומי הממשי ומבחן האיזון עם עומק הפגיעה בצד השני. לדוגמא, כל עוד אין אמון בין העמים, ניתן להצדיק הקמת שתי מדינות לאום כך שבכל מדינה תמוסד מדיניות הגירה שקובעת מכסות לא שוות לבני שני העמים כך שישמר היחס המספרי ביניהם.

במדינת לאום יהודי אשר מתנהלת על פי הציונות שוויונית לא יהיה שום יתרון מוסדי או  מבני ללאום היהודי לעומת הלאום הפלסטיני. כל אחד מהם יהיה זכאי ליתרונות (כלפי קבוצות בלתי-ילידות אחרות –  קבוצות מהגרים) בכל נוגע לחיים על פי תרבותו. התייחסות לא שוויונית של המדינה ומוסדותיה אל אחד הלאומים הללו תהא דבר נדיר ותדרוש הצדקה מיוחדת. בפרט, יתרון נקודתי ללאום היהודי יחייב הצדקה קיומית ולא יוכל להיות מושתת על היררכיה/הגמוניה קבועה מראש וממוסדת. בפרט, המחבר מצדיק שליטה זמנית של היהודים על הצבא ועל קביעת מכסות הגירה על בסיס לאומי, וזאת כל עוד הסכסוך הלאומי מתקיים בעוצמה חזקה אשר סביר שהיהודים יחוו כסכנה קיומית. המחבר מדגיש שאלו יתרונות נקודתיים ונסיבתיים אשר מוצדקים ע"י סכנה קיומית (או ע"י תפיסה סבירה של סכנה כזו). בניגוד ליתרונות הנסיבתיים הללו, היתרון הכללי היחיד שיהיה ללאום היהודי במדינה כזאת ינבע מעצם היותו הרוב במדינה, מה שיבטיח לתרבותו ביטוי גדול יותר (אך לא בלעדי) במרחב הציבורי והפוליטי של המדינה.

סיבות חשובות יותר לעדיפות הפירוש השוויוני ("משתף") על הפירוש ההיררכי ("בלעדי") נובעות מן ההשלכות המעשיות של הפירושים השונים. בנקודה זאת יש להבהיר שפרשנות היא אקט יצירתי אשר מכונן מציאות, ולכן יש לבחון את אפשריות הפרשנות על פי התוצאות שהן מובילות אליהן. מדובר אם כן בשיפוט מוסרי של תוצאות ולא בתיאור של עובדות קיימות. במקרה הנוכחי יש לבחון את התוצאות על פי תורת מוסר הומניסטית, משום שעקרון ההגדרה העצמית מוצדק מתוך ההשקפה הזאת ולפיכך כפוף אליה.

נקודת השוואה אחת הינה השוני במצבם הממשי של הפלסטינאים החיים במדינת לאום יהודית המתנהלת על פי הציונות השוויונית ("המשתפת") לעומת מצבם במדינה המנהלת על פי הציונות ההיררכית ("הבלעדית"). על פי הציונות ההיררכית, המדינה כוללת בתוכה מיסוד של אי-השוויון בין העמים ועדיפות אוטומטית לבני הלאום היהודי בכל דבר ועניין. המצב הממוסד של אי-שוויון יוביל בהכרח לפגיעות קשות יותר ושכיחות יותר במצבם הממשי של האזרחים הפלסטינאים, עד כדי הדרתם בפועל ממשאבים רבים, מאשר במצב של שוויון ממוסד ויתרונות הנובעים רק מיחסים כמותיים של רוב ומיעוט. לשם הדגמה ניתן להשוות בין מצבם הממשי של להט"בים החיים במדינה שבה יש מגבלות חוקיות ממוסדות המתייחסות לנטייה מינית לחייהם במדינה שבה אין מיסוד כזה, אך עדיין רוב הציבור הוא הטרוסקסואלי.

נקודת השוואה אחת הינה השוני במצבם התודעתי של הפלסטינים החיים במדינת לאום יהודית המתנהלת על פי הציונות השוויונית לעומת מצבם במדינה המנהלת על פי הציונות ההיררכית. על פי הציונות ההיררכית לא יהיה ביטוי לתרבות הפלסטינית במוסדות המדינה ובסמליה, אשר יתנו ביטוי בלעדי לתרבות היהודית. מדובר בפגיעה קשה בבני אדם אשר חשובה להם זהותם הלאומית, ובהגדלת הניכור שלהם מן המדינה. הניכור הזה מתחבר לפגיעה באפשרות של פיוס היסטורי בין העמים, דבר שמחייב לגיטימציה לפשרה היסטורית ונכונות להקשבה לנרטיב של העם השני. הפירוש השוויוני של הציונות מקל מאוד על פיוס כזה משום שהוא אינו מאיין את זכות ההגדרה העצמית הפלסטינאית בשום שטח של פלסטין ההיסטורית (ז"א השטחים שבהם ישב העם הפלסטינאי בעת היווצרות הזהות הלאומית שלו). משום כך, פשרה היסטורית שתכלול שתי מדינות לאום וזכויות מיעוט לאומי לאוכלוסייה הפלסטינאית במדינת הלאום היהודי מתיישבת לחלוטין עם תפיסת הציונות השוויונית.  יתר על כן, הציונות השוויונית מסוגלת (מבחינה מושגית) להכיר בצדקת הטענות הפלסטינאיות, למרות שהן מתנגשות בטענות שלה עצמה. אכן, מצב של ניגוד בין טענות צודקות אינו נדיר כלל במציאות האנושית.

לחלק ב'

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אשר פרוליך הגיב:

    "הצדקה" של הציונות לא צריכה להגיע רק מההיבט ההומניסטי. בר בורוכוב עסק בניתוח מבריק של היסוד המארקסיסטי ,מטריאליסטי ,של הציונות,עם התיאור של העם היהודי כפירמידה הפוכה,בשונה מעמים אחרים.מדובר בעם-מעמד: עם שמסיבות הסטוריות הורחק מבעלות על אדמה ונוצל על ידי שליטים לעשות את העבודה המלוכלכת של גביית מיסים וניהול נכסים וכספים. הגדולה של מארקס היתה שהצליח להסביר את ההטוריה האנושית בצורה מדעית ולא כאוסף אקראי של אירועים .הגדולה של בר בורוכבו היתה שהצליח להסביר את ההסטוריה של העם היהודי באופן מדעי,ולא כ"נס משמעים". מטרת הציונות הייתה וישנה להפוך עם-מעמד,לעם ככל העמים,בו יש מעמדות הנאבקים זה בזה,ומניעים את ההיסטוריה קדימה.
    לצערנו,לא עמים אחרים,ולא העם היהודי,הצליחו עדיין את המאבקים הבין-מעמדיים הבלתי נמנעים,לחברה אנושית אחרת,הומניסטית וחופשית יותר.

  2. ק.א. הגיב:

    ראשית, לשם מה השעשוע של עיסוק במודל יהודי-ציוני (תיאורטי כמובן), אשר לפיו ניתן יהיה לשווק (לעצמינו) את הציונות ולראותה באור פחות שלילי ממה שהיא בפועל, אם היהודים לא רצו ואינם רוצים בזה? כשהיינו ילדים קראנו לאשליות כאלה אם לסבתא היו גלגלים.

    שנית, המציאות הציונית שבפועל אינה נובעת מתפיסה ציונית שגויה (שכעת הגיע הזמן לשפץ אותה) אלא מקנוניה אימפריאלסטית ליצור את ישראל כפי שהיא – דהיינו בסיס צבאי בשירות האימפריה. ככזו הציונות המעשית מעולם לא הקפידה אחרי משנה סדורה כלשהי ולא קרתה בה תקלה רעיונית.

    כשם שמאחורי בוש ובלייר לא היתה אג'נדה הומאניטרית ביוצאם למלחמותיהם הנפשעות כך אין אג'נדה כזו בשת"פ הציוני אימפיראליסטי שאיננו שת"פ כלל אלא זהו אותו הגוף ממש! הציונות היא הונאה. הסוואה וכיסוי תחת לשלטון. אילו הציונות לא היתה כזו היא היתה מוצאת לעצמה את הנתיב ההומניסטי והינטרלי גם בלי עזרה מיוחדת. לו האימפריה היתה הומאניסטית לא היתה אימפריה ולא היתה ממציאה ומקיימת את הציונות כפי שהיא, ולו אנו היינו הומאניסטים לא היינו מקבלים את התפקיד. לכן כל הצעה שיתופית (לא מזוייפת) תחשב לבגידה. שרק יהיה בהצלחה.

  3. ע.ג. הגיב:

    משעשע. על פי הכותב "…פשרה היסטורית שתכלול שתי מדינות לאום וזכויות מיעוט לאומי לאוכלוסייה הפלסטינאית במדינת הלאום היהודי מתיישבת לחלוטין עם תפיסת הציונות השוויונית…". מענין שהכותב "שכח" גם את האפשרות הנגדית – זכויות מיעוט לאומי ליהודים במדינה הפלשתינית. יכול להיות שהוא לא הציע אפשרות כזו כי הוא יודע שיהודי שישאר במדינת הלאום הפלשתינית פשוט ירצח כמו הומוסקסואלים או נשים שלא מסכימות להתחתן בגיל 14 או מי שיש לו דעה פוליטית אחרת?

  4. בימי הציונות הטורפת הגיב:

    מטרת הציונות היתה להפוך אוסף של ציבורי-גולים במדינות העולם "לעם ככל העמים". אם היא תצליח ישפוט העתיד. אבל השאלה החשובה, המהותית, היא: האם ציבור שייחודו הוא שהוא י צ ר ן של כלי משחית ("איכותיים") ו י צ ו א ן גדול של נשק יוכל להתמודד עם הצורך בשלום אזרחי "המדינה היהודית". הרי מול הציונות עומדת גם האוּמָּה أمة, הערבית-מוסלמית (الأمة الإسلامية)‎ שהיא הארגון הקולקטיבי של הקהילה האיסלמית בעולם, או קהיליית המאמינים (أمة المؤمنين). אלא שאין הרבה מהמשותף בין האוּמָּה أمة הערבית ל"אומה" העברית, שבה לא הכל מאמינים-דתיים. המונח "אומה" העברי מגדיר קהילה גדולה שלה מוצא אתני משותף (מה משותף לכוזרים, לתימנים ולאתיופים, למשל), היסטוריה, מסורת או ארץ מוצא משותפת. כיבוש ארץ, וייבוא קבוצות מהגרים בשם איזה "חוק שבות", לא הופך צבא ל"עם", גם אם הציונות קראת לכך "עלייה"…
    (אגב המונח אוּמָּה أمة זה אחד הערכים ש"משום מה" לא נמצא בויקיפדיה העברית)

  5. דני הגיב:

    אני תמיד תוהה האם נכון להפריד את הציונות משאר התופעות הלאומניות/גזעניות שידעה ההיסטוריה? במה שונה ההעדפה על רקע גזע/דת יהודי שהיא בבסיס הציונות מכל תנועה לאומנית אחרת? האם לא כדאי לראות את זה כחלק מתופעה גלובאלית של קסנופוביה (פחד מהזר) – אותה מחלת נפש שטורפת את ההיסטוריה האנושית משחר היוולדה? חוצה גבולות של מזרח ומערב, מגדר וגזע ויבשת.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים