זהו ספרו הראשון של דיוויד הארווי אשר מופיע בעברית. הספר נכתב בשנת 2005 ותרגומו יצא לאור לפני כמה שבועות, בהוצאת מולד שזאת הזדמנות נאותה לברך על הקמתה. הספר עוסק בתקופה הנוכחית אשר נשלטת ע"י האידיאולוגיה והפוליטיקה הניאו-ליברלית, ומכונה לכן התקופה הניאו-ליברלית. בעוד שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא בעיקרה אוסף בלתי-קונסיסטנטי של רעיונות עמומים שמצטיינים ביכולת הפיתוי שלהם, הרי שהפוליטיקה הניאו-ליברלית היא פרויקט קוהרנטי שמהותו שיקום כוחו של ההון ביחסי הכוחות בין ההון למעמד העובדים. בהתאם לכך, ראוי לקבוע את גבולות התקופה הזאת מתוך הפרספקטיבה של השינוי ביחסי הכוחות בין ההון למעמד העובדים. פרספקטיבה זאת מובילה לקביעת נקודת ההתחלה בסוף שנות השבעים, הזמן בו החל התהליך של שיקום כוחו של ההון וחידוש התהליך של צבירת הון מואצת במרכזי הקפיטליזם – בארה"ב ובבריטניה.

החוקר המרקסיסטי פרופסור דיוויד הארווי (צילום: מורנינג סטאר)

מחבר הספר, פרופסור דיוויד הארווי הוא הוגה מרקסיסטי מעמיק, אשר מלמד גיאוגרפיה פוליטית במרכז ללימודי מוסמכים של האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. הגותו, ספריו והרצאותיו מבוססות על קריאה אוהדת אך ביקורתית של הטקסטים של קארל מרקס אשר מבחינה בין המתודה הכללית של מרקס לבין הניתוחים ההיסטוריים שלו (גם במקרים הרבים בהם השניים שזורים זה בזה). ההפרדה הזאת והדבקות בעקרונות היסוד הביקורתיים של מרקס עוברת כחוט השני בהרצאותיו וספריו של הארווי אשר עוסקים בקריאה פרשנית של "הקפיטל" וכן בספריו (כמו הנוכחי) אשר עוסקים בעידן הניאו-ליבראלי הנוכחי.

לדברי המחבר, התקופה הניאו-ליברלית עומדת בניגוד חריף לתקופת "הפשרה המעמדית" של העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר התאפיינה בהתחזקות של מעמד העובדים על חשבון האטה בתהליך צבירת ההון. האטה זאת הגיעה לשיא במיתון של אמצע שנות השבעים, האטה אשר סיכנה את ההון. ההתחזקות של הלכי רוח אנטי-סמכותניים בשנות הששים נחוותה על ידי בעלי ההון כסיכון נוסף, אבל ההכנות האידיאולוגיות למתקפה על מעמד העובדים החלו הרבה קודם: ההכנות אלו החלו בתחילת תקופת "הפשרה המעמדית" על ידי חלקים ממעמד בעלי ההון שלא קבלו את הפשרה הזו, וחיכו להזדמנות לערער עליה – הזדמנות שהופיעה לראשונה עם המשבר הכלכלי של אמצע שנות השבעים.

שאלת המפתח היא מה איפשר את המהפך הזה ממשטר של ריסון ההון למשטר של הגדלת עוצמתו; זאת אומרת, מה הגורמים העומדים מאחורי התמוטטות משטר הפשרה המעמדית והירידה הדרסטית בכוחו של מעמד העובדים. נראה שהמחבר מייחס חשיבות מרכזית למתקפה האידיאולוגית המקדימה, שבמוקדה מושג מעורפל של חירות. בפרט, מושג החירות הונגד לכוח מוסדי אשר יוחס למדינה ולאיגודי העובדים, תוך התעלמות מכוחם (העודף) של בעלי ההון. זאת, תוך התעלמות מכך שכוחם של איגודי העובדים משרת את האינטרסים של העובדים – גם כאשר השירות הזה חלקי ופגום – בעוד שכוחו של ההון משרת את האינטרסים של בעלי ההון.

המחבר גם רומז שאיגודי העובדים שקעו בתרדמת אידיאולוגית ופרקטית, ונכשלו בשימור ופיתוח של חזון של חברה מתוקנת-סוציאליסטית ובחוסר מעש פוליטי המודרך על ידי חזון כזה. בנוסף לכך, המחבר מצביע על פיתוח טכנולוגיות תקשורת ומחשבים אשר אפשרו – החל משנות השבעים – לשלוט ולהניע הון בהיקפים ובמהירויות חסרות תקדים. לדעתי יש גם לציין את הירידה ההדרגתית בעלות ההובלה הימית והאווירית, אשר הגיעה בשנות השבעים לרמות שצמצמו ביותר את היתרון העסקי של ייצור מקומי.

אכן, במוקד הניתוח של המחבר נמצאת תרמית אידיאולוגית המשתמשת במושג המעורפל של חירות על מנת לקדם פוליטיקה של צמצום הכוח של העבודה המאורגנת. נראה לי שגם אם לא בקבלים את הניתוח הזה, חייבים להבין שמהות הניאו-ליברליזם כפרויקט פוליטי היא שיקום כוחו של ההון ביחס לעובדים, ואמצעי מרכזי בפרויקט זה הוא מתקפה על העבודה המאורגנת. הצלחתו של הפרויקט הזה מתבטאת בכך שיחסי הכוחות בין ההון לעובדים כיום דומים ליחסי הכוחות בשנות העשרים.

מאפייני צבירת ההון בתקופה הניאו-ליברלית

בניגוד לשנות העשרים בהן צבירת ההון התבססה בעיקר על ניצול עובדים במרכזי הקפיטליזם (על-ידי תהליך הניכוס של הערך העודף של הייצור) ונישול תושבי הפריפריה העולמית (באמצעות הפרויקט הקולוניאלי), הרי שהיו צבירת ההון מתבססת יותר על נישול של תושבי מרכזי הקפיטליזם (באופנים שיפורטו להלן) וניצול (עמוק יותר) של עובדים בפריפריה. אספקטים מרכזיים בתהליך הזה הינם:

• הפיכת שירותים ומשאבים ציבוריים לסחורה ("הסחרה"). בפרט, שירותי בריאות, חינוך, רווחה ותרבות נהפכים לסחורה (בדרך כלל ע"י הפרטה מלאה או חלקית) ומשמשים כמוקדים של צבירת הון, בד בבד עם נישול הציבור מגישה חופשית אליהם. באופן דומה, ההון מנשל את הציבור מרכוש משותף (משאבי טבע, תשתיות פיזיות שנבנו בכספי הציבור, ונכסים רוחניים ותרבותיים שפותחו ע"י הציבור או במימונו), משתלט עליו וגובה רנטות מונופוליסטיות מופקעות על שימוש בו.
• פיננסיזציה. תהליך הנישול מובל על ידי ההון הפיננסי. התהליך כולל ספקולציות, מיזוגים תוך פירוק של יחידות יצור, והתרכזות העסקית בערך הנקודתי של מניות (ובשורה האחרונה בחשבון רווח והפסד רבעוני). התנודות בערך נכסים ריאליים ופיננסיים מרוששות שכבות רחבות בציבור, בפרט ע"י פגיעה בביטוח הפנסיוני ונישול ממגורים בשל אי-עמידה בתשלומי חוב שתופחים בשל תנודות בשיעורי הריבית.
• יצור, ניהול וניצול משברים. בפרט, יצירת "מלכודת חובות" הן על משקי בית והן על כלכלות לאומיות באופן שמאפשר להכריז על הלווה כחדל-פירעון ולהשתלט על נכסיו במחירי רצפה. עניין מרכזי הכרוך בכך היא יצירת נורמה פוליטית על פיה חדלות-פירעון של הלוואה בלתי שקולה לא מובילה להפסד למשקיע הספקולטיבי אלא לנישול הלווה מכל נכסיו. הנורמה הזאת מופעלת הן במישור האזרחי (ביחס למשכנתאות, הלוואות לסטודנטים, ואשראי למשקי בית) והן במישור הבינלאומי (ביחס לחובות של ממשלות), והיא מייצגת הבדל משמעותי בין הניאו-ליברליזם הנוכחי לבין הליברליזם הכלכלי הקלסי.

יצוין ש"מלכודת החובות" היא תהליך תלת-שלבי. בשלב הראשון מוצעות הלוואות על מנת לעודד צריכה ברמה שלא ניתן לממן בצורה אחרת, תוך הסטת הלווה מאסטרטגיות אלטרנטיביות שעדיפות עבורו בטווח הארוך. בשלב השני, כאשר הלווה מתקשה להחזיר את ההלוואה – מה שצפוי מראש – מוצעות לו "הלוואות גישור" בריבית גבוהה יותר ויותר. בשלב השלישי, שמתרחש בדרך כלל לאחר שכבר התקבלו תשלומי ריבית בהיקף שעולה על ההלוואה המקורית, מסרבים לתת הלוואות נוספות, מכניסים את הלווה למצב של חדלות-פירעון ומפשיטים אותו מנכסיו. במישור האזרחי, ההלוואות המוצעות "ברוחב יד" מונעות התקוממות עממית על יוקר המחיה (למשל, העלייה המטאורית של שכר הלימוד במוסדות השכלה גבוהה בארה"ב והעלייה הספקולטיבית במחירי בתי מגורים במקומות רבים). ברמה הבין-לאומית, ההלוואות מפתות מדינות מתפתחות לקנות תוצרת זרה במקום להגן על היצור המקומי ולפתח אותו. בשני המקרים, חדלות-הפירעון מוצגת כבעיה פרטית של הלווה ומיוחסת לכישלון מוסרי שלו. אינני טוען שההלוואות מוצעות מראש מתוך כוונה שהלווה יגיע לחדלות-פירעון, אלא, שבניגוד לגישה הבנקאית הקלסית ומתוך התבססות על מגוון נורמות פגומות של המשטר הניאו-ליברלי, לא נעשית הערכה ריאלית של סיכוי ההחזר ולפיכך רבים מן הלווים מגיעים לחדלות פירעון ורבים יותר מגיעים לשלב השני שגם הוא מנשל באופיו.

• מהפך רגרסיבי בהעברות הממשלתית – מיסים והיטלים. הורדה של מיסים על הכנסות של תאגידים, על הכנסות גבוהות משכר ועל רווחי הון, אשר ממומנת ע"י קיצוץ שירותים חברתיים ו/או העלאת מיסים והיטלים על צריכה בסיסית. המימון הנ"ל מהווה נישול של הציבור מזכויות חברתיות שהושגו במאבקי העבר (בתקופת הפשרה המעמדית ולפניה).
• חוזי העסקה קצרי מועד ועובדים חד-פעמיים. כאן מדובר במגוון רחב של תופעות (ובפרט בתופעת עובדי הקבלן והשירותים) שמשמעותם הינה נישול העובדים מביטחון תעסוקתי.
• פרספקטיבה עסקית קצרת טווח. הפיננסיזציה מקדמת פרספקטיבה עסקית קצרת מועד אשר מעודדת, בין השאר, חוזי העסקה קצרי מועד משום שהיא מבטלת את היתרונות העסקיים של העסקה קבועה (או ארוכת טווח). הפרספקטיבה קצרת הטווח גם מעודדת התעלמות מן הנזק הסביבתי שמפעל גורם אפילו למשאבי הטבע שהוא תלוי בהם באופן ישיר.

כל התופעות שצויינו מקודמות בכיסוי של מסך עשן אידיאולוגי תוך שימוש רטורי במושגים עמומים של חירות (או חופש) ויעילות כלכלית. פיזור העשן מחייב לשאול שאלות מורכבות כגון מה משמעות החירות (או החופש) אשר מוצע, מה המחיר שלו (למשל באילו חירויות אחרות הוא פוגע), ומי מרוויח למעשה מן העסקה. למשל, יש להסביר שה"חופש" המובטח ע"י חוזה העסקה קצר-מועד בא במחיר ביטחון תעסוקתי ומשרת בעיקר את המעסיק, וש"היעילות הכלכלית" היא סיסמא שמשמעותה הממשית היא שימוש אופטימלי בהון ולא אופטימיזציה של טובת הציבור. ראו פירוט בפסקאות הבאות.

ביקורת הרטוריקה הניאו-ליברלית

מושגי החופש והחירות מככבים ברטוריקה הניאו-ליברלית, ומקשים על התמודדות עם הרטוריקה הזאת. יש לחשוף את העובדה שהחופש והחירות מפורשים ברטוריקה הזאת באופן מאוד מצומצם ווולגרי, תוך התעלמות מהעובדה שכל צורה של חיים חברתיים מבוססת על כפיה של כללים חברתיים אשר מאזנים בין חירויות שונות (וצרכים שונים), משום שאלו נוטים להתנגש זה בזה. הרטוריקה הניאו-ליברלית מכירה רק בסוג אחד של חופש ובסוג אחד של זכויות: חופש התקשרות החוזית (אשר משרת בעיקר את בעל ההון) והזכות להגנה על הקניין הפרטי (אשר גם היא משרתת בעיקר את בעל ההון). בניגוד לכך, החופש ממחסור, אשר הוכר על ידי הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט כאחד מארבעת החירויות הבסיסיות, לא רק שאינו מטרה של הפוליטיקה הניאו-ליברלית אלא שהיא מחבלת בו באופן שיטתי. לפיכך, בחשבון אחרון, הפוליטיקה הניאו-ליברלית פוגעת בחירות של רוב הציבור, משום שכל החירויות האחרות הינן חסרות משמעות כמעט עבור אדם הסובל ממחסור. רק חבילה מאוזנת של חירויות, אשר כוללת את ארבעת החירויות של רוזוולט, היא מטרה פוליטית ראויה ומימושה תלוי בהסדרים פוליטיים אשר מבטיחים אותן. ודוק: הסדר פוליטי אשר מבטיח דבר כלשהוא כרוך תמיד באופציה של הפעלת כוח ע"י החברה (באמצעות נציגים מורשים לכך). דבר זה תקף הן לגבי ההגנה על הרכוש הפרטי וכפיית קיום חוזים – אשר האידיאולוגיה הניאו ליברלית מכירה בהן כראויות להבטחה –  והן לגבי החופש ממחסור אשר ראוי להבטחה אפילו לדידו של נשיא ארה"ב (בשלהי מלה"ע השנייה).

לדעתי, טענות "יעילות כלכלית" מועלות לעיתים קרובות כהצדקה לצעדים של הפוליטיקה הניאו-ליברלית. למושג זה יש שתי משמעויות שונות. בזירה הציבורית הכוונה היא לטענה שהמדינה מתנהלת באופן פחות יעיל מעסקים פרטיים ולטענה שוועדי עובדים גורמים להתנהלות לא יעילה של מקומות העבודה. לשתי הטענות אין שום בסיס עובדתי, והן גם מתעלמות מכך שהעובדים השכירים במקומות עבודה גדולים הם חלק גדול מהציבור ולכן האינטרס שלהם הוא גם אינטרס ציבורי. כמוכן, נראה שהטענה על התנהלות בלתי יעילה של המדינה מבוססת על השוואה בין ניהול מדינתי של שירות ציבורי מסוים לבין אופי הפעולה של עסק קטן, בעוד שההשוואה צריכה להיות לאופן הפעולה של עסק בסדר גודל של השירות המדובר. הניסיון ההיסטורי מלמד שכמעט תמיד הפרטה של שירות ציבורי גורמת נזק משמעותי לציבור הרחב (המשמש בשירות זה), וזאת אף מבלי לקחת בחשבון את הנזק לעובדים, ואילו יחידים שהרוויחו מן ההפרטה הם בעלי ההון שרכשו את הנכס המופרט (ושכבה דקה של מנהלים ומתווכים אשר משרתת אותם).

כמו כן, מושג שונה של יעילות כלכלית מופיע בתורת הכלכלה ומשפיע על אופן חשיבתם של רוב הכלכלנים, אשר הצליחו להשיג השפעה רבה על מקבלי ההחלטות והציבור. בתורה זו, יעילות הכלכלית מוגדרת במונחים של שימוש ביחידות כסף בלי התייחסות לחלוקה הבלתי שווה של כסף בציבור. במילים אחרות, הישויות שההגדרה הזאת מכירה בהם הן יחידות כסף, לא בני אדם. לפיכך, הקצאה של משאבים למי שמוכן לשלם יותר עבורם נחשבת כיעילה כלכלית, ומוצגת כצודקת, למרות שהנכונות "לשלם יותר" משקפת את כמות הכסף שבידי האדם יותר מאשר את הצורך שלו במשאבים הנידונים.

ההתפשטות הגיאוגרפית

המחבר מצביע על כך שההגמוניה הניאו-ליברלית השתלטה על העולם באופן בלתי אחיד. היא הופיעה בזמנים שונים במקומות שונים, ולבשה צורות שונות במדינות שונות, תוך שהיא משתלבת בנסיבות חברתיות שונות. ואכן, היא מופיעה כ"תשובה" אחידה לבעיות שונות, כפתרון המחפש בעיות.

המגוון כולל כפיה גלויה של הפרויקט הניאו-ליברלי במסגרת משטר דיכוי אלים תוך שיתוף פעולה בין ארה"ב ואליטות הון מקומיות (צ'ילה 1973, עיראק 2003), כפיית הפרויקט ע"י מוסדות הון בינ"ל במסגרת "משבר חוב" (מקסיקו 1982-84 ו1995, דרום קוריאה 1997-98), אימוץ הפרויקט תוך השתלטות של מקורבים על נכסי ציבור בתקופה כאוטית (רוסיה 1989), וקידום הפרויקט באמצעות השתלטות של השלטון  הפוליטי (בריטניה וארה"ב בשנות השמונים). רגרסיה ניאו-ליברלית פגעה גם במדינות עם משטר סוציאל-דמוקרטי חזק כגון שבדיה (1991), שלא לציין את הפגיעה בכל מדינות אירופה המערבית.

אכן, משברים פיננסיים (בפרט משברי חוב) ושיתופי פעולה בין אליטות הון מקומיות וגלובליות משחקים תפקיד מכריע בהרבה מקרים. משברים אלו הובילו לאימוץ חלקי או מלא של ה"פתרון" הניאו-ליברלי אשר כולל הסחרה והפרטה של שירותים ומשאבים ציבוריים, הסרת רגולציה (בעיקר על ההון), שינוי רגרסיבי בהעברות ממשלתיות, ופגיעה שיטתית בכוחם של איגודי העובדים. הפתרון הניאו-ליברלי למשבר חוב הופעל לראשונה בעיר ניו-יורק בשנת 1975, והוביל לשבירת עוצמת איגודי העובדים בעיר.

אחרית הדבר של רונן מנדלקרן מתייחסת לסיפור הישראלי המוכר לכולנו. רונן טוען שהמקרה הישראלי שונה מן המקרים האחרים שנסקרו בספר מכיוון שהתפנית הניאו-ליברלית קודמה ע"י הבירוקרטיה הממשלתית הגבוהה תוך הסתייגות של המגזר העסקי. אולם הרושם שלי הוא שרק החלק היצרני של המגזר העסקי היה מסויג, ואילו החלק הפיננסי תמך בתהליך תוך הבטחת האינטרסים שלו. בפרט, הפרויקט הניאו-ליברלי חלחל לישראל כבר לפני 1985, והתבטא בהתחזקות המגזר הפיננסי ובהחלשות של ההסתדרות. המשבר האינפלציוני שימש הזדמנות להעמקת הפרויקט בשנת 1985, והזדמנות נוספת בדמות המשבר הכלכלי של ראשית שנות האלפיים הובלה להעמקה דרסטית שלו בשנים 2002-03.

תקווה או פחד

התקווה שעולם טוב יותר אפשרי הינה מהותית לפוליטיקה פרוגרסיבית, בעוד שהטענה שאין אלטרנטיבה אחרת הינה אחת מטענות המפתח של הניאו-ליברליות. אני סבור שהטענה הזאת מדהימה בחוצפתה, שהרי משטרים אלטרנטיביים שונים התקיימו במהלך ההיסטוריה ובפרט בתקופת "הפשרה ההיסטורית" שהמשטר שלה והמוסדות שהיא יצרה עדיין לא פסו מן העולם ומהווים מטרה למתקפות הניאו-ליברליות. למעשה הניאו-ליברליזם ניזון מפחד שהמצב עלול להיות עוד יותר גרוע. ההכרה בכך שמצב העובדים הדרדר בעשורים האחרונים תחת המשטר הניא-ליברלי הנוכחי והייאוש מן האפשרות להחליפו מייצרים חשש מוצדק מפני הבאות. מתוך ייאוש כזה, נראה כאילו האסטרטגיה הקיומית הטובה ביותר היא של מאבק כנגד העובדים האחרים ובפרט כנגד אלו שמצבם רע יותר. בפרט, העובדים הנמצאים בעשירונים העליונים חוששים שוויון פירושו התרוששות לרמה של העשירונים התחתונים. מיותר לציין שהפחד הזה משחק לידי המשטר הניאו-ליברלי. בניגוד לכך, ניתן לבנות סולידריות בין העשירונים השונים על בסיס התקווה שהמצב של כל העשירונים יכול להשתפר, ובפרט ששוויון יכול להיות מושג ברמה של העשירונים העליונים אם הנישול והניצול של העובדים יופסק.

ניתן לעיין באחרית הדבר של ד"ר רונן מנדלקרן:
http://preview.tinyurl.com/molad2015

לרכישת הספר: הוצאת מולד
http://www.molad.org/info/publishing

Share on Facebook