פרופסור גודי דין היא פעילת שמאל ומרצה לתיאוריה פוליטית במכללת סמית׳ שבצפון מדינת ניו-יורק. ספריה ומאמריה הרבים עוסקים באופן שבו המשטר הקפיטליסטי, בשלב הניאו-ליברלי, מעקר אפשרות לפעילות פוליטית. לדבריה, העיקור הזה מתממש בעשורים האחרונים על ידי ריקון השיח הציבורי מתכנים ממשיים, והפיכתו ל"מחזור של תקשורת" אשר בולע "תרומות שיח" תוך התמקדות בערכן המחזורי (ולא השימושי). ברשימה זאת אנסה לסקור כמה מרעיונותיה, תור התבססות על מאמרה  “Communicative capitalism: Circulation and the foreclosure of politics. Cultural Politics (2005), 1, 51-74.

נקודת המוצא של המאמר הוא הנתק בין "הפוליטיקה של פעולות הממסד" לבין "הפוליטיקה של הדעות המושמעות בציבור" ובפרט העובדה שהממסד אינו מרגיש מחויב לענות באופן ענייני על ביקורת המושמעת כלפי פעולותיו. במקרה הטוב, ובאופן נדיר יותר מאז התפרסם המאמר, מסתפק הממסד בהכרה בכך שישנן דעות שונות משלו, ושהן ראויות להישמע בפומבי, אלא שדעתו שונה (וזהו, נקודה). זאת אומרת, מעבר להכרה בשוני בין הדעות, אין שום מוכנות להיכנס לדיון מנומק המבוסס על עקרונות משותפים. הבעת דעות מוכרת כזכות לגיטימית, אלא שהמטרה של הבעת הדעות – עימות רעיוני לגבי פעולות פוליטיות ראויות — נמחקת.

המשפט האחרון הינו המפתח לתזה העיקרית של המחברת: התקשורת הפומבית הפכה מרב-שיח בין משתתפים אשר מתייחסים עניינית לדברים הנאמרים לשורה של הבעות דעה חד-צדדיות. המטרה אינה שינוי המציאות באמצעות דיון ענייני, אלא עצם ההבעה של עמדות. לדיבור (או "הודעת התקשורת") אין נמען ממשי (חיצוני לדובר), היא רק מהווה הכרזה של הדובר על קיומו, הכרזה המכוונת למעשה לדובר עצמו. התוכן הענייני אינו חשוב, מה שחשוב הוא מתן ביטוי לרגשות הדובר ולעצם קיומו וזהותו, דבר אשר מתחבר היטב ל"פוליטיקה של זהויות" אשר דוחקת הצידה את ה"פוליטיקה הישנה" של תכנים (ראו עוד בהמשך).

בהקשר כזה דיון מנומק המבוסס על תכנים משותפים אינו מתבקש ולעיתים תכופות אף אינו אפשרי. הדוברים השונים נתפסים כמאוששים את זהותם, והתגובות נתפסות כאישוש של זהויות אחרות, ובפרט מנוגדות. אין מגע אמתי בין הדברים הנאמרים אלא עימות בין זהויות. גם מי שמבקש לעורר דיון ענייני נתפס כמאושש את זהותו. בפרט, דוברי הממסד מציגים את דוברי האופוזיציה כמבטאים זהות אחרת, ולפיכך יכולים להסתפק באמירה שזה לגיטימי אלא שזהותם שלהם (כדוברי הממסד) שונה…

מבחינת ההיגיון המבני של התקשורת (בעידן הזה) אין כל חשיבות לתוכן הדברים, ומה שחשוב הוא כמותם – זאת אומרת כמות התקשורת הנוספת שהדברים מייצרים. באנלוגיה לניתוח הסחורה של מרקס, ניתן להבחין בין ערך השימוש של הדברים (ז"א תוכן המסר המשודר) לבין ערך החליפין שלהם (ז"א כמות התגובות שהם יוצרים — במסרים, קליקים של לייק, ציטוטים בזירות אחרות, וכו). כמובן שדברים חסרי שימוש (מסרים חסרי תוכן) אינם יכולים לשמש נושאים של ערך חליפין, אלא שמבחינת המערכת רק ערך החליפין חשוב. בהקשר התקשורתי, מסרים (נושאי תוכן) נתפסים רק כתרומה למחזור התקשורתי.

ההתעלמות-בפועל מן התוכן הממשי של המסרים מובילה לדה-פוליטיזציה של המרחב התקשורתי. אלא שהדברים לא מסתיימים בכך. היכולת להביע את הזהות באמצעות "תרומה למחזור התקשורתי" יוצרת אשליה (בעיקר עצמית) של פעולה פוליטית, אשליה אשר מייתרת לכאורה פעולה פוליטית ממשית על כל המחירים המציאותיים הכרוכים בה.

אפקט דה-פוליטי נוסף נוצר על ידי הפוקוס על מתן ביטוי לדובר ולזהותו. אספקט זה מתחבר ל"פוליטיקה של זהויות" אשר מדגישה את הזהות של הדוברים על חשבון תוכן דבריהם. אלא שגם כאן הדברים לא מסתיימים בכך: חשוב להדגיש שהנטייה הרווחת בשיח הזהויות היא להדגיש אספקט אחד של זהות (אישית) ולהעלים את הזהויות האחרות. בפרט, הזהות המעמדית כמעט שאינה זוכה להדגשה במסגרת שיח הזהויות, וראוי בהחלט לראות בכך אינדיקציה לגבי השאלה איזה אינטרסים השיח הזה משרת (אובייקטיבית, למעשה). מעבר לכך, ברור ששיח הזהויות מתחבר יותר לאידאולוגיה האינדיווידואליסטית מאשר לאידאולוגיה הקוראת לסולידריות (מעמדית) רחבה. בפרט, משום שסולידריות נתפסת כוויתור (ולו חלקי) על הזהות העצמית (לטובת הזדהות עם אחרים שזהותם שונה).

אשליה נוספת הקשורה במרחב הווירטואלי של הרשת היא הרעיון שפרויקטים שיתופיים מבוססי-רשת, שכל קיומם הוא ברשת, יכולים להוביל למהפכה במשטר (ולהחלפת המשטר הקפיטליסטי במשטר סוציאליסטי). מדובר בהכרזות כאילו מיזמים (שחלקם עסקיים!) כגון Napster או Wikis יובילו להתמוטטות הקפיטליזם, תוך עיוורון לגבי החלקיות (שלא לומר אי-מרכזיות) של הזירות של המיזמים הללו, ואי-הבנת אופיו של הקפיטליזם (ובפרט, אי-תלותו בזירה מסוימת). בנוסף יש להזהיר מן העיוורון לגבי האופי העסקי של מגוון המיזמים של "קהילות רשת", שהינן למעשה איגודי צרכנים אשר משרתים את המסחר יותר מאשר את הצרכנים.

יודגש שאין לקרוא את הנ"ל כקריאה לוויתור על טכנולוגית הרשת ככלי אפשרי למאבק פוליטי, אלא כאזהרה שלא לראות בפעילות אשר ממוקדת ומתקיימת רק ברשת כאילו הייתה פעילות פוליטית. עולה השאלה איזו פעילות פוליטית כן פתוחה לפנינו כיום. נראה לי שמבחן הכרחי לערך הפוליטי הרחב של פעילות היא החריגה מתחומי הזהות העצמית וסולידריות עם האחר, סולידריות אשר חייבת להכיל בעיקרון את רובה המכריע של החברה, תוך סימון ברור של אויבים אמתיים שחובה להיאבק בהם. מיותר לציין שהגדרת האויבים צריכה להתבסס על תפקידם החברתי ולא על זהותם האישית.

Share on Facebook