מאת ראובן קמינר
אפשר לראות ביוזמת המלחמה של נתניהו נגד עזה אינטרס ישראלי-אמריקאי לשם פגיעה נוספת בכוח העמידה של הפלסטינים. יש להצטער שישנם עדיין שוחרי שלום בארצנו שמבקשים לראות בברק אובמה שוחר שלום כמוהם. בטל זמנן של אשליות כאלה. אובמה זקוק לביבי אפילו עם ההתנחלויות שלו. זוהי האמת העצובה.
מאת חדוה ישכר
רובוטים משנים שיקולים פוליטיים לקראת מלחמה ובמהלכה. אולם השקט היחסי מפני ביקורת פנימית, שמצופה מהם לספק למקבלי ההחלטות, הוא אשליה מסוכנת. מערכות הגנה מסוגה של כיפת ברזל מספקות לצבאות ולממשלות אורך נשימה להמשך האלימות ואף להרפתקנות צבאית, במקום לקדם פתרון מדיני לסכסוכי דמים.
מאת גדעון עשת
הדיון על בטחון תזונתי עוזר להבדיל בין שמאל וימין במדיניות רווחה. הימין, עתיר חמלה, יגדיר עניים הסובלים מאי ביטחון תזונתי, וייתן להם תלושי מזון. השמאל, למי שתוהה, ידאג שלכל ילד יהיה מזון שיסופק לו במערכת החינוך בלי קשר למוצא והכנסת הורים.
ראיון עם לילה שהיד, נציגת הרשות הפלסטינית במוסדות האיחוד האירופאי בבריסל
זו מלחמה ידועה מראש שמר נתניהו מכין מזה זמן רב, אבל הוא מוציא אותה לפועל עכשיו – ערב הבחירות. עבורו זה לא משנה האם האזרחים הישראלים חיים תחת מתקפה מתמדת מהטילים והפצמ"רים שפלסטינים יורים מעזה ועוד פחות ממצבם הקשה הרבה יותר של הפלסטינים בצד השני של הגבול עקב ההתקפות של חיל האוויר הישראלי.
מאת זיאד מדוח
ברצוני לפנות אל מועצת הביטחון של האו"ם, שאמורה לדאוג לביטחון העולם: בעזה אין לאן לברוח, אין מקלטים כדי למצוא מחסה בפני המטוסים הישראלים השבים ותוקפים מדי חמש דקות – לרוב נגד בתי האזרחים. מי אמור לדאוג לביטחונם? ארגון האומות המאוחדות אמור להבטיח את שלום העולם.
מאת חיים ברעם
כעיתונאי מקצועי וגם כאיש שנולד וגדל בירושלים, קשה לי לתאר את הנוף שלנו בלי "מעריב". אולי האינטרנט דוחק לפינה את העיתונות הכתובה, אבל לנו קשה להתרגל לעובדה הזאת. ייתכן שהזיכרונות רובצים עלי ודוחים מיום ליום את הרגע, שבו אגיע סוף-סוף למחלקת המנויים של "מעריב" ואפרד מהעיתון לשלום.
מאת גדעון ספירו
כאן ושם, משלמים את מחיר סרבנות השלום של ממשלת ישראל אליה אפשר לצרף את הסירוב של החמאס להכיר בישראל, אם כי אין כאן סימטריה מלאה, כפי שאין סימטריה בין הסוס לרוכבו. שני הצדדים יורים על אוכלוסיה אזרחית, ובכך מוכתמים בפשעי מלחמה. אין אלטרנטיבה להידברות, גם עם החמאס. וגם ויתור על חלומות אימפריאליים של ישראל.
מאת קלמן אלטמן
נוהגים לכנות אותו חבל ארץ עשיר בנפט וגז, המשתרע מקזכסטן ואזרביידג'ן במרכז אסיה ועד המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, בשם הכולל – PIPELINEISTAN – ממלכת צינורות הגז והנפט. כאן מתנהל מאבק איתנים בין חברות הנפט הגדולות ובינם לבין המדינות בהן קיימים שדות נפט וגז או שדרכן אמורים לעבור צינורות גז ונפט בדרכם אל שוק הקונים.
מאת ישראל פוטרמן
מה שאנחנו כבר יודעים היום על רצונם של ארה"ב ואירן להידבר והתוצאות הצפויות מכך ידוע לממשלת נתניהו כבר מזמן. ברור שהסכם כזה יפחית את חשיבותה האסטרטגית של ישראל בשביל ארה"ב. כמו כן ברור שישראל תצטרך לפנות את המוקש ליציבות שהצדדים מבקשים להשיג, הבעייה הפלסטינית.
מאת חיים ברעם
הפוליטיקה הישראלית הסבוכה (אבל הצפויה עד לכאב) מקנה עתה פירוש חדש לדחיקת הקץ. עכשיו אנחנו עוסקים בפוליטיקאים, בעיתונאים ובאזרחים מן השורה, שמבקשים להתעלם איכשהו מהתהליכים במדינה, באזור ובעולם, כדי לנכס לעצמם ואולי גם לכולנו עוד יממה, עוד שבוע, עוד חודש של הפוגה מהמאבק הקיומי ובעיקר מהספק המקנן בנו לגבי העתיד.
מאת חיים ברעם
כיוון שההכרעה בכל הנושאים החשובים כבר נפלה, נוטים אנשי שמאל להתייחס לבחירות הקרובות במרירות עצובה (אולי גם בהומור), ומתקשים מאוד להסביר לבני 18 עד 35 את הסכנות ממצב הדברים הזה. בני דורי חוו בחירות כאלה בשנת 1981, וגם אז נפלו כל האזהרות על אוזניים ערלות.
