הכומר האמריקאי טרי ג'ונס שזכה לפרסום עולמי בעקבות קריאתו לשרוף ספרי קוראן ב-11 בספטמבר, יום הזיכרון לפיגוע הטרור במגדלי התאומים בניו יורק, כמעט והצליח להבעיר את העולם. ברגע האחרון הוא הודיע כי לא יקיים את טקסי השריפה, מאחר ומטרתו להציג את הצד האלים באיסלם הושגה. אין ספק, יש באיסלם פינות אפלות ואלימות. מה שהכומר הזה שכח לספר לנו שאלימות וחוסר סובלנות קיימים בכל הדתות, והוא הדוגמה הטובה ביותר, שהרי שריפת ספרים היא ביטוי לאלימות, לקנאות.

בשקט די מפתיע פורסמו השבוע שני דו"חות שנתיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) שעניינם החברה הישראלית. אלה הסקרים המקיפים ביותר הנערכים בישראל. בייחוד הסקר השני, שפורסם ביום רביעי ועוסק בהכנסות, שכמעט לא זכה לסיקור בעיתונות. הסקר הראשון, שפורסם בתחילת השבוע, עוסק בהוצאות המשפחה. לכאורה שני סקרים המשיקים זה לזה: הכנסות והוצאות. בפועל, ועל ידי הצלבת תוצאות שני הסקרים החברתיים, ניתן לקבל צילום רנטגן של הפערים החברתיים בישראל.

בשבוע שעבר פורסמה בהארץ כתבה של חיים לוינסון על החיים הטובים ביו"ש כפי שהם מוצגים לאחרונה לידוענים ולעיתונאים שמוזמנים לסיור מיוחד. במסע תדמיתי שנועד למתג מחדש את השטחים הכבושים, יוצאת מועצת יש"ע מגדרה על מנת להביא את הבשורה הפסטורלית של הכיבוש למדינת תל אביב. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שמדובר בשומרון ולא בטוסקנה השלווה. איזו פסטורליה נושבת מהכתבה! איזו התמוגגות מצד הידוענים!

ביום שני לפנות בוקר, ממש עם צאת עיד אלפיטר, העירו אותי תושבי אלעראקיב בדאגה: "כוחות המשטרה נמצאים כבר בפתח הכפר". הרמתי את ראשי, ומבין קרני השמש הראשונות נגלו לעיני כ-100 כלי רכב שפרצו לכפר כשלצידם מאות שוטרים ואנשי יס"ם, שורות-שורות.

המאמר שלפניכם, והמשכו שיתפרסם כאן בשבוע הבא, נכתבו כחומר למחשבה נוספת לאותם אנשים המתקראים שמאל באמת ובתמים ומעוניינים בירידת הלאומנות הציונית ומפלס הכיבוש לאפס. כאשר אנשי שמאל מגיעים ל"רובריקה" ששמה "הדת היהודית" הם לא פעם נקראים לבחור בשיתוף פעולה אד-הוק בין "הכיפות הסרוגות" לבין "החרדים".

זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן [ קראו עוד ]

כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ-60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא בשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האמן כפוף למעשה להנהלה העיסקית-מסחרית של התיאטרון, והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמת את האמן עם מעבידו. ולא מדובר בסתם [ קראו עוד ]

המשק התכווץ ב-18 אחוז, ועל מנת למנוע את התמוטטות מערכת הבריאות הממשלה החליטה לסגור 30 בתי חולים. מעתה, החולים חייבים לשכור את מיטותיהם בבתי החולים הממלכתיים. שכר המורים קוצץ בכ-50 אחוז. שכר המינימום, שהיה מאוד נמוך, קוצץ אף הוא ב-20 אחוז, ותשלומי הפנסיה המזעריים נפגעו ב-10 אחוז. מחירי הנדל"ן צנחו ביותר מ-45 אחוז מהמחיר לפני המשבר, דבר המציב את המדינה במקום הראשון בנפילת מחירי הנדל"ן. הכל קרה במכה אחת והכל קרה לקראת החורף. שזו עונה קשה במיוחד ובה ההוצאות גדלות בהרבה. תיאור זה אינו לקוח מניתוח המשבר הכלכלי החריף שפקד את ארגנטינה בתחילת שנות ה-2000. אף שכלכלנים נודעים כמו פול קרוגמן ונוריאל רוביני סבורים שמדובר במצב דומה עד מאוד.

עדנאן אל-ספאר נמנה עם הבולטים שבין ראשי הפדרציה הכללית של האיגודים המקצועיים של עיראק. ערב הנסיגה של כוחות הכיבוש האמריקאיים ממרכזי הערים, נפגש עימו בבגדד שליח העיתון הצרפתי "הומניטה", פייר ברבנסי, כדי לשוחח על מצבם של העובדים בארצו.

הרחק מהזקורים, בייחוד מזרקורי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות, נמשכת עבודתם הקשה של מאות רופאות ורופאים קובנים המטפלים ברבבות קרבנות הרעש שפקד את האיטי. פגשנו את אריס, המנסה לתרמן את עצמו בפתח בית החולים רנסאנס, אי של שפיות מול הקתדרלה הגדולה שלא נותרה ממנה זכר, במרכז פורט או פרנס. אריס הגיע אל בית החולים המנוהל בצוותא על ידי רופאים מהאיטי ומקובה כי ידע שיקבל שירות מהיר ויעיל. הוא חיפש את בני משפחתו, ליתר דיוק את גופות בני משפתחו, במה שפעם היה ביתו ונפל מגובה רב. הפגיעה בראש, התברר הייתה קלה. אבל היד, זה סיפור אחר. אריס לא רוצה לדבר על גורל משפחתו ועוד פחות על הסיבות לנפילתו. הוא רק רוצה למהר ולשוב אל הריסת הבית.

נשיא לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שרגא ברוש, חתם השבוע על הסכם קיבוצי עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ועם נשיא לה"ב, יהודה טלמון, לשיפור הסכם הפנסיה הקיים מזה מספר שנים. ההסכם המקורי, שברוש ועיני חתמו עליו ב-2007, חייב את המעסיקים להעניק לעובדיהם פנסיה, שהחלה בשיעור של 2.5% לפחות משכרם, וקבע כי עד שנת 2013 הם יצטרכו להפריש לכל עובד לפחות 15% משכרו – 10% על חשבון המעסיק ו-5% על חשבון העובד.