
מאת ארנון דגני
סבור אני כי את ההבדל המוסרי בין הציונות של לפני 1948 לזו שאחרי 1967 לא יכול לקבוע אדם אחד, פרופסור ישראלי וציוני, אך מי שמחפש הבדלים היסטוריים קונקרטיים בין שתי "הציונויות" יכול למצואם.
מאת ארנון דגני
סבור אני כי את ההבדל המוסרי בין הציונות של לפני 1948 לזו שאחרי 1967 לא יכול לקבוע אדם אחד, פרופסור ישראלי וציוני, אך מי שמחפש הבדלים היסטוריים קונקרטיים בין שתי "הציונויות" יכול למצואם.
מאת חיים ברעם
ירושלים איננה רק עיר מתחרדת, או ביתם הטבעי של אוהדי בית"ר (שרובם לא גרים כלל בתוך גבולותיה הלגיטימיים של עירנו). היא מחוז חפצנו בחלומות הכמוסים על "העיר המחולקת", גם אחרי שתנועת העבודה נגררה אחרי תעתועי השווא של "העיר שחוברה לה יחדיו".
מאת שמואל אמיר
אמרתם "סטלין" אמרתם הכול. כבר אי אפשר לקיים דיון רציונלי על קומוניזם, סוציאליזם, ברית המועצות או מלחמת העולם השנייה מבלי להיחשב "סטליניסט". זוהי סתימת הפה המוחלטת של כל "סמולן": אז מה אתה רוצה, משטר סטליניסטי?
סיפור לחג מאת חיים ברעם
ליד חנות העיתונים של בּוּשֶרי, בפינת אבן-ספיר ובצלאל, המתין לי אורי כדי לבשר לי שוב, שהצבא האדום יגיע לירושלים בתוך שנה. אורי היה מבקר ספרותי מלידה, מעודן, מתוחכם וחד, בהחלט מסוגל לראות את המציאות הספרותית בגווניה המורכבים והסבוכים, אבל על פוליטיקה דיבר תמיד בשחור- לבן.
מאת ראובן קמינר
ניתן בהחלט להבין את הרקע לאהדה של השמאל הצרפתי דאז. ברה"מ יצאה מנצחת ממבחן אדיר לאחר שנשאה בעיקר הנטל של מערכה גורלית לחיים ולמוות. תגובת האינטלקטואלים בצרפת (ולא רק בצרפת) היתה ביטוי להערכה עמוקה לעמידה זו ולהישגי המשטר הסובייטי וההנהגתו הפוליטית שאיפשרו ניצחון זה.
מאת שמואל אמיר
עם הופעתו ספג הספר "אלטנוילנד" ביקורת חריפה מאוד מאחד העם שמצא בו בעיקר חיקוי עלוב של המערב. הוא קבל על כך שהרצל מתאר את מדינת היהודים כחסרת ערכים ותרבות יהודיים, ומדגיש מעבר לכל מידה את הדתות האחרות לעומת היהדות.
מאת חיים ברעם
לא רק שיפלו חללים מהציבור האזרחי במלחמת השווא, הם גם יוקעו על ידי מיליארדים ברחבי העולם. יעברו שנים עד שהעולם יבין שגם אנחנו היינו סתם בני אדם, כמו ילדי ברלין בסוף שנות העשרים, אבל ברק ורֵעוֹ בנימין נתניהו לא יוכלו לשקם לעולם את שמם, וייחרתו על דפי ההיסטוריה כבני עוולה.
מאת: הרב אליהו קאופמן
השבוע ימלאו 83 שנה למאורעות חברון ושוב תתלהם הלאומנות הציונית ותניף את דגל הפרעות כהוכחה ניצחת ש"אין עם מי לדבר". אבל המוזר הוא שספרי ההיסטוריה הציונית הם יותר מסלקטיביים בכל הנוגע למאורעות אותם ימים ולסיבות שהביאו לשפך הדמים של אז.