מאת פואד סלימאן
ידוע שחברים בקבוצה יעדיפו לעזור לחבריהם באותה הקבוצה, על פני הגשת עזרה לחברי קבוצה חיצונית. מצד שני אני מבחין בתופעה הפוכה לחלוטין, והיא תופעת הגזענות החיובית: ערבים המעדיפים את חברתם של יהודים, ויהודים המעדיפים את חברתם של ערבים.

מיכל ברודי-ברקת
בשבת שלפני הגעתנו מסקו בני הכפר את עציהם. חמישה אחים מבני משפחת אבו פוחיידה הותקפו פתאום על-ידי כחמש עשרה מתנחלים רעולי פנים אשר הגיעו מכיוון ההתנחלות נריה. חמושים באלות, בצינורות ברזל ובסכינים, תקפו את חמשת המוסקים בעודם צועקים "להרוג את הערבים!".

אנדרה דרזנין
אדם מפוכח יעמוד וידמום מפאת צערו האנושי על כך שלאורך עשרות שנים כל כך הרבה אנשים צעירים, רובם הגדול אנשים הגונים, נסחפו למערבולת האלימות והאלימות-שכנגד והתרסקו בתוכה.

מאת ראובן קמינר
ציווי הסולידריות הוא ברור ביותר לנוכח העובדה כי עמיתינו הרוחניים נמצאים במערכה קשה ומורכבת. במצב של ספק, האם אין זה הגיוני להישען על העמדות הרווחות בקרב השמאל והאינטלקטואלים המקומיים? נראה שאלה שהפנו עורף למהפכה המצרית בכך שהנפיקו לה כבר תעודת פטירה, נכשלו במבחן הסולידריות.

מאת אילנה הרסטון-לוטן
אותם אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאליסטים, שמו לעצמם מטרה לבנות חברה קומונלית ולא הייררכית, לשנות את החברה דרך חינוך מהפכני, דרך סלונים והרצאות, כתיבה ויצירה. הם יצרו עולם שבו כל מי שהיה מצוייד במידה סבירה של סקרנות היה יכול לקרוא ואף להביע את דעתו על איבסן, דוסטויבסקי, אנטול פראנס, שלא לדבר על מרקס וקרופוטקין.

מאת אורנה עמוס
יום האישה הבינלאומי זו הזדמנות חגיגית לומר מה שאנחנו אומרות כל יום. לאמר שסולידריות וערבות הדדית הם הסוד הגלום בתהליך השינוי. סולידריות בין נשים כמעט ברורה מאליו, היכולת הנשית להבחין במשותף, לחבור, ליצור מעגלים היא טבעית ונחוצה לקיומנו.

מאת דב חנין
עקבתי מקרוב אחר המאמרים והתגובות שפורסמו בשבועיים האחרונים ב"גדה השמאלית" וברצוני להגיב, ובתמציות מרבית, על כמה מהטענות שהועלו בהם. ראשית כל,  אין שום מקום לאשליות בנוגע לטיבו האמיתי של המשטר בסוריה, משטר מדכא ומושחת. חשוב לתמוך במאבק העם הסורי לדמוקרטיה.

מאת רועי רז
לאחר 63 שנות ניסיון לגבש סולידארית את חברת המהגרים הקרויה "החברה הישראלית", הגיע הזמן לומר אמת – נכשלנו. לכישלון אבות רבים ואמתלות כפליים, החל מריבוד אתני המנכר בין יוצאי ספרד לאשכנז, בפערי הכנסה בין העשירון העליון לרוב המנוצל, ועד לקרע הדתי – אזרחי, המפיח נשמה באפה של שנאת החינם לעת מצוא. המסכה נקרעת מעל פני החברה מדי יום – לא עוד "כל ישראל אחים", או "ערבים זה לזה", אלא מאבק של האחד בשני על משאבים כלכליים, תוך מלחמה סקטוריאלית על שוויון בחלוקת הנטל.