מאת גדעון ספירו
רבים מכירים את הביטוי "חוצפה ישראלית". ואכן, זו חוצפה ישראלית לדרוש מכל העולם לפעול נגד פצצת אטום איראנית שעה שישראל הכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני ומצוידת במאות פצצות אטום. הפיתרון מצוי בריכוז כל המאמצים הבינלאומיים בפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה המונית, שבמסגרתו תפורק ישראל, בתהליך מבוקר, מנשקה הגרעיני כמו גם הכימי והביולוגי, כך שאיש לא יוכל לעשות שימוש בנשק זה.
מאת אפרים דוידי
השילוב הקטלני הזה: פגיעה נמשכת ברמת השכר והרווחה של העם, המשך הוצאות הביטחון מופרזות ושאינן יודעות גבול יחד עם עשירים החוגגים כאשר היתר משלמים את מחיר החינגה; הביא את יוון למשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה. ממשלת ה"פליק-פלאק" הישראלית צועקת וזועקת "יוון-יוון!", אבל, יוון כבר כאן.
מאת איתן קלינסקי
עשרות שנים פועלי הניקיון באוניברסיטה לא נכללו בתחום הנקרא ציבור. קרן נויבך הייתה זו שהכניסה את זיעתן של אותן פועלות ואת שכרן העלוב לסדר היום הציבורי התובע את זכויותיהן. לקול הבודד של קרן נויבך אני מעניק את הציון 100%+ על עמידה במבחן של מתן דוגמא ומופת מהו שידור ציבורי.
מאת חיים ברעם
הניאו-ליברליזם משתלם רק למעטים אבל מיושם על ידי אלפים מחוסר ברירה תעסוקתית או קיומית. נתניהו, אהוד ברק, אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ הם סוכני ההון בתוך המערכת השלטונית. אם הזעם לא יופנה נגדם ונגד הבוסים שלהם, בעלי ההון, הפגנות המחאה יהיו רק שסתום להוצאת הזעם ולא בסיס לשינוי חברתי.
מאת אילנה הרסטון-לוטן
שערוריית הליבור נחשפת כשברקע תנועות חברתיות באירופה, ארה“ב, וישראל קוראות לשינוי בסדרי העדיפויות. לתנועות אלה השפעה מעטה על האופן שבו מתנהלות הכלכלות, וזאת בגלל שהבנקים העולמיים מתנהלים כמו קרטל פשע עם אחיזת חנק על ממשלות העולם. ממתי לאירגוני פשע אכפת מדעת ציבור?
מאת אלי לינדר
משה סילמן הוא גיבור שנכון היה לשלם בחייו על אידאל. אלה הפוטרים את סיפורו כ"מקרה פסיכיאטרי" גרידא לוקים בהיפוך נוסף, חמור ושכיח לא פחות – ההיפוך בין סיבה לתולדה. הם בודקים גוף מלא בכוויות לאחר אקט מחאה של הצתה עצמית, וקובעים שהדבר נגרם עקב מחלת עור תורשתית.
מאת חיים ברעם
נוכח המפגן המחפיר של הפלסנֶרים במוצאי שבת, שגייס את המרכז הלאומני כדי להילחם לא נגד העוני אלא נגד העניים, זקוקה מרצ למנהיגות הנחושה והנבונה של זהבה גלאון. מאז החלה ח"כ גלאון את כהונתה כמנהיגת מרצ היא קלטה מיד שכדי לבסס את מפלגתה בקצה השמאלי של המחנה היהודי-ציוני, עליה להיבדל ממפלגת העבודה ומקדימה.
מאת אפרים דוידי
שוק העבודה אינו מצליח לפרנס בכבוד חלק גדול מן המועסקים בו. רווחי המיעוט היום עלולים להתברר כהפסד עתידי של ישראל, שכן עובדים ועובדות המתקשים לקיים רמת חיים נאותה ולהנחיל לעצמם ולילדיהם הכשרה והשכלה נאותים יתקשו להוות תשתית איתנה לפיתוח כלכלי בר-קיימא.
מאת אילנה הרסטון-לוטן
חוץ מזה שיאיר לפיד מנצל את הטמטום וחדוות השנאה של ה“לא פראיירים“ נראה שגם לא אכפת להם לצאת פראיירים כמעט בכל היבט אחר של החיים. בעוד ה“לא פראיירים“ מתלוננים על הפער בנטל, חברות הענק סובבו את זרועו של שטייניץ עוד קצת, וישלמו 3 מיליארד ש“ח על רווחים בסדר גודל של 120 מיליארד (2.5%) מתי פעם אחרונה אתם שילמתם אחוז מס כזה? פראיירים!
מאת חיים ברעם
האיום על השמאל הוא תמיד רק ההקדמה בדרך למתקפה כללית על הדמוקרטיה הליברלית. אנשי ימין מן השורה, שיתחלחלו אם נאשים אותם בכהניזם, מתייחסים היום למוסדות כמו בית המשפט העליון או עיתון "הארץ" ושלוחותיו, באיבה שהייתה שמורה עד לפני כמה שנים רק לשמאל העקבי.
מאת חיים ברעם
במשטר הכלכלי-חברתי השורר במדינה מקריבה הממשלה ביודעין את הכבאים, את הרופאים, את האחיות ואת המורים כדי שההון הגדול לא יישא בעול באמצעות תשלום מסים גבוהים. המחיר החברתי של הבחירה הזאת הוא בלתי נסבל, ונתניהו הוא רק חלק מהסיפור הזה.
