
מאת אילנה הירסטון-לוטן
עבורי הסרט הזכיר נשכחות, אך גם עורר אצלי אנלוגיה בין החביון למציאות הגזענית בקרב אמריקאים לבנים לבין החביון למציאות הכיבוש בתודעה הישראלית. וכוונתי איננה לכיבוש השטחים בשנת 67׳, אלא לכיבוש כחלק מההוויה היהודית-עברית-ישראלית.
מאת אילנה הירסטון-לוטן
עבורי הסרט הזכיר נשכחות, אך גם עורר אצלי אנלוגיה בין החביון למציאות הגזענית בקרב אמריקאים לבנים לבין החביון למציאות הכיבוש בתודעה הישראלית. וכוונתי איננה לכיבוש השטחים בשנת 67׳, אלא לכיבוש כחלק מההוויה היהודית-עברית-ישראלית.
מאת גדעון ספירו
ממשלת ישראל אומרת "לא עוד", אבל איננה מתכוונת למיגור הגזענות, שהרי ישראל היא כיום המדינה הגזענית ביותר בגלובוס; כוונתה לא עוד גזענות כנגד יהודים. אבל הגויים יכולים להשמיד איש את רעהו בסיוע חימוש ישראלי.
מאת גדעון ספירו
במלאת 50 שנה לכיבוש, פרסם השירות הבולאי שורה של בולי מזכרת בצירוף דפי מידע (ירושלים, הגולן, הבקעה והגדה), שבינם לבין האמת ההיסטורית אין ולא כלום. הטקסט הוא תעמולה ממשלתית פרימיטיבית.
מאת חיים ברעם
חג הפסח האהוב עליי מתקרב בצעדי ענק, וכרגיל אני מעלה באוב את זכרו של אבי שמת כבר לפני שלושים שנה, כשהיה בדיוק בגילי היום. החג עדיין קיים ומוחשי, חרף תוכנו הלאומני ושונא הזרים. זוהי ערכה של מסורת שורשית, שקשה לבטל אותה מטעמים רעיוניים.
מאת גדעון ספירו
הענקת פרס ישראל למתנחל דוד בארי, ממובילי הטרנספר של פלסטינים מסילואן, הוא זיהום הפרס בגזענות ואפרטהייד, והוא מבטא נאמנה 50 שנות כיבוש. הענקת הפרס לבארי אסור שתעבור ללא תגובה של מתנגדי הכיבוש.
מאת חיים ברעם
בכל שיחה עם צעירים אני שומע קינות על עזיבת העיר, ובעיקר על תוכניות שונות ומשונות של אוהבי ירושלים, שמתחילים למאוס בה בהדרגה. אני לא אוהב במיוחד את הדיונים האלה על תל-אביב או על ברלין כערי מקלט לירושלמים. למרבה הצער, אין לי הרבה נימוקים רציונאליים נגד ההגירה לשפלה.
מאת גדעון ספירו
עתה, בא דו"ח מבקר המדינה ומגלה שהממשלה לא דנה בחלופה מדינית למלחמה. וכי למה ידונו שרי הממשלה, ממשלת בנט-נתניהו, בחלופה מדינית, כאשר מדובר בקבוצה של צמאי דם שוחרי מלחמה, פושעים שצריכים לעמוד לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג?
מאת חיים ברעם
בעיתון "הארץ" מתנהל עתה ויכוח בין שני כותבים טובים, רוגל אלפר ומנחם בן, על אודות קיומו או אי-קיומו של אלוהים. בניגוד לציפיותיי לא מצאתי בו תובנות חדשות. שני הכותבים חזרו על עמדות לעוסות מימי הביניים, ועל טענות סרק לשוניות.
מאת רוחמה מרטון
לבחור במוסר בישראל, אז ב-1988, כמו היום, זה אומר להיות ארגון של התנגדות. ארגון שאינו רוצה להיות חלק מה"מיינסטרים" או כמו שאני מעדיפה לכנותו בשם המרכז הקיצוני. זו בחירה לא קלה שהמחיר עליה גבוה. המרכז הקיצוני רואה את ארגוני זכויות האדם כבוגדים, כמפירי חוק השבט.
מאת גדעון ספירו
רצח אמיל היה שלב א' בתוכנית של מחנה הימין המשיחי-גזעני, תוכנית רב-שלבית לחסל פעילים מרכזיים של תנועת השלום. רצח יצחק רבין, שנתפס על ידיהם כאיש שלום, היה שלב ב'. שלב ג' עדיין מצפה לנו. על פי האיומים שפעילי שלום מקבלים ברשת החברתית, שלב ג' יהיה קטלני הרבה יותר.
מאת עתליה בן אבא
הצבא הוא הכלי של הממשלה ליצירת ולשימור הדיכוי, הנישול ומניעת זכויות היסוד, ולכן כדי לשנות את המצב אני לא יכולה לשתף פעולה עם הצבא. המדיניות הגזענית, האלימה והמפלה של ממשלת ישראל יוצרת מציאות בה הפלסטינים נדחקים לפינה. התעלמות מכך היא מסוכנת בגלל שהיא משאירה אותנו עיוורים לפתרון היחידי – שלום.