מאת ישראל פוטרמן
יותר ויותר מתברר שהשלטון בשטחים הכבושים מקבל צביון של שלטון קבע. המשטר בישראל מתקבע כמשטר אפרטהייד: חוק אחד לאזרחי ישראל, המבוסס על חוקי הכנסת הדמוקרטיים בגרסה "היהודית והדמוקרטית", וחוק אחר – שיפוט צבאי – לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, שאינו מתיימר אפילו להיות חוק דמוקרטי.
מאת חיים ברעם
יחימוביץ' היא אמנם גולדה 2, אבל בלבוש מודרניסטי מסוכן הרבה יותר. כמו כל דוברי הימין בארץ מאז שנת 1967 היא מנסה לגמד, לטשטש או אפילו למחוק את קווי המִתאר המבדילים בין ימין לבין מרכז-שמאל.
מאת שמואל אמיר
הלחץ הפלסטיני-ערבי עשוי להגיע לנקודת רתיחה ולצאת משליטה. ארה"ב נחלשה מבחינה מדינית וחיה בצל משבר כלכלי ענק. היא מגיעה למצב פרדוקסלי: מול הסערות באזור ארה"ב נזקקת לישראל יותר מבעבר. מאידך, התמיכה מגבירה את הסערה. האם אי פעם תאלץ ללחוץ על ישראל לסגת מן השטחים?
מאת חיים ברעם
כיוון שההכרעה בכל הנושאים החשובים כבר נפלה, נוטים אנשי שמאל להתייחס לבחירות הקרובות במרירות עצובה (אולי גם בהומור), ומתקשים מאוד להסביר לבני 18 עד 35 את הסכנות ממצב הדברים הזה. בני דורי חוו בחירות כאלה בשנת 1981, וגם אז נפלו כל האזהרות על אוזניים ערלות.
מאת חיים ברעם
אם שם המשחק כאן הוא הדרה של מזרחים, של ערבים, של מובטלים, של עניים ושל עובדים לא מאורגנים המשתכרים אל צרור נקוב, הרי מירון בנבנשתי הוא אחד המחוננים מקרב מוביליו. הוא אליטה, כיוון שכך החליט, ולכן הוא מלא רהב ושחצנות ובו-זמנית גם מוצף ברחמים דביקים על עצמו ועל בני דורו.
מאת רועי רז
אסור ליהודי ערב לשמש טרף קל לניצול, עליהם להתנגד לכל ניסיון נואל לשימוש ציני ותעמולתי בהם וסבלם, ובמידת הצורך לצאת כנגד ההנהגה שתעשה זאת. אחרת יהיו הם ל"ניצולים החדשים" שמנפנפים בהם כדגל שחור, רק כדי לאפסן אותו בבוידעם עד לכנס האו"ם הבא.
מאת הרב אליהו קאופמן
כדי שמפגשי שלום נגד אנטישמיות ואיסלאמפוביה ולמען קירוב הצדדים יצליחו באירופה, לא מספיק שרק איראן ואפגניסטן ינוטרלו, ושהאימאמים שלהן לא יובילו את ה"הידברות" הזאת. נחוץ גם לנטרל את השפעתה הפוליטית של ישראל ושל רבניה הציונים מטעם, או בלי טעם.
מאת חיים ברעם
הבדידות הכבידה עליו, והדמעות החמות שריצדו בעיניו לא הקלו על הרחמים העצמיים, שהיו מרירים ומתוקים בעת ובעונה אחת. ראש הממשלה לא חשב עוד על מלחמה, אלא על מקום מקלט שיסוכך עליו מהצללים המלווים אותו לכל מקום במבט ביקורתי, נטול חיבה ונעדר חמלה.
מאת: הרב אליהו קאופמן
השבוע ימלאו 83 שנה למאורעות חברון ושוב תתלהם הלאומנות הציונית ותניף את דגל הפרעות כהוכחה ניצחת ש"אין עם מי לדבר". אבל המוזר הוא שספרי ההיסטוריה הציונית הם יותר מסלקטיביים בכל הנוגע למאורעות אותם ימים ולסיבות שהביאו לשפך הדמים של אז.
מאת הרב אליהו קאופמן
לחובשי הכיפות הסרוגות, יש עמדה עקרונית יותר: מאמינים במדינה ומשרתים אותה. זו היתה צריכה להיות עמדת החרדים הציונים, אילו באמת הם היו כנים וישרים. הסיפור של "שחרור בני הישיבות" מטעמים ציוניים הוא עורבא הפרח שגם החרדי הציוני וגם החילוני אינם מאמינים בה ולכן לא במקרה החילוניים רואים בתירוץ זה השתמטות לשמה, ובצדק.
מאת חיה נח
הסוגיה כמה בתים יהרסו במהלך השבוע הקרוב והשנה הקרובה בנגב אינה עומדת על סדר יומה של ועידת הנגב. הרי, ברור לכל משתתפי הוועידה שהרס הכפר אל עראקיב מעיד על רצון הממשלה להביא לנגב עוד מאות אלפי אנשים (יהודים, כמובן!) ולשם כך יש לפנות מקום.
