מאת  ג'ואל ביינין

תרגם מאנגלית מתן קמינר

אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר

מאת אפרים דוידי

נאומו של הנשיא חוסני מוברכ, בלילה בין שישי לשבת, דומה עד למאוד לנאומיו האחרונים של נשיא תוניסיה, זיין אל-עבדין בן עלי, בדיוק בחמישי-ששי לפני שלושה שבועות. בנאומו האחרון, שעות ספורות לפני שנמלט מארצו מזעם ההמון, "פיטר" בן עלי את ממשלתו.

מאת עפרה בן ארצי

שלוש נשים צעירות במרחב ישראל/פלסטין – שלושה קורבנות. שתי הראשונות הן ישראליות יהודיות שזהותן חסויה משום שהן קורבנות של עבירות מין שבוצעו בהן בידי הנשיא השמיני של ישראל, על פי פסיקת בית המשפט ב- 30 בדצמבר 2010. ג'וואהר אבו רחמה, היא פלסטינית מזוהה בשמה שיומיים מאוחר יותר, ב- 1.1.11,  נחנקה למוות בידי כוחות צה"ל שירו לעברה גז בהפגנה השבועית הלא אלימה בכפר הפלסטיני בילעין

מאת שמואל אמיר

בטרגדיה הנמשכת של העם הפלסטיני, במאבקו לגמר הכיבוש ולעצמאות, תופסים הסכמי אוסלו תפקיד עצוב במיוחד. אך הם גם משמשים דוגמה למה שעומד להתרחש בפארסת השלום הנוכחית, ולכן ראוי לחזור אליהם דווקא עכשיו

מאת חדוה ישכר

המשט הדרמטי לעזה ב-31 במאי 2010 הצליח לעורר עניין בינלאומי במצבם של הפלסטינים הכלואים ברצועה ורשם לזכותם של מתנגדי המצור הצלחה מרשימה בזירה התקשורתית הבינלאומית. בזירת המציאות הרבה יותר קשה להשיג בדל של שינוי, אף כי לא בלתי אפשרי

מאת ראובן קמינר

עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקאים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבת התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית.

מאת אורי אבנרי

הופתעתי מאוד כאשר הודיעו לי, בסוף 1976, שראש-הממשלה, יצחק רבין, מזמין אותי לפגישה אישית במעונו. הוא פתח לי את הדלת בעצמו, הגיש לי כוס ויסקי, מזג כוס גם לעצמו, ופתח בלי הקדמה: "תגיד לי, אורי, אתה החלטת לחסל את כל היונים במפלגת-העבודה?". סיפרתי על כך השבוע בדיון על השחיתות שנערך באוניברסיטת תל-אביב, עם הופעת ספרו של פרופ' יוסי שיין על "שפת השחיתות".

מאת חיים ברעם

יש להודות שעברתי חוויה רגשית ואינטלקטואלית מעניינת כאשר קראתי בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" את מאמרו של העיתונאי גדעון עשת, "אגודת חובבי הליכוד". לראשונה מאז 1995 קראתי בעיתון (שאיננו "העולם הזה" או "כל העיר") דברי אמת כאלה, פרי עטו של פרשן כלכלי חשוב, על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ועל מורשתו.

מאת ראובן קמינר

היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.

מאת חיים ברעם

לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית שקוראים לעתים גם את הטור הזה, קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל רדיקלי טוטאלי, לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים, שיש להם זיקה טבעית גם למאבק המזרחים בארץ, פוסלים את משאלתו של המשורר נתן זך להשתתף במשט שלום למען תושבי עזה הנצורים.

מאת רועי רז

בחודש דצמבר 2011, מכריז אבו מאזן, בעידוד מדינות העולם, על הקמתה של מדינת פלסטין, באופן חד צדדי בגבולות 1967 בגדה המערבית ובעזה, ומותיר ישות מדינית ישראלית מתוסכלת וחבולה. פלסטין מתפתחת במהירות שיא הודות להשקעות בינלאומיות המשדרגות את רמת החיים והתעסוקה, ומניבות מציאות של רווחה ושגשוג. לעומתה, ישראל זוכה לבידוד וחרמות עקב החוקים הגזעניים שחוקקה כנגד המיעוטים הלא יהודיים בארץ. שגרה של אבטלה ועוני מכים בכל בית שלישי במדינה, וגל עכור של לאומנות גואה ומחפשת אשמים במצב.