
מאת ראובן קמינר
מצאלחה ואלגזי היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית.
מאת ראובן קמינר
מצאלחה ואלגזי היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית.
מאת יובל הלפרין
יש אנשי שמאל שחושבים להיאבק בציונות על ידי הרפיית ידיים. אין סיכוי למדינה פלסטינית. איש לא יפנה שום התנחלות… ולְמה יש סיכוי? למדינה אחת. לזה שרצועת עזה תשוחרר מעול ההתנחלויות אין סיכוי. לזה שעזה ואשקלון יהיו חלק ממדינה אחת – יש סיכוי. אבסורד העולה ביצירתיותו אלף מונים על העצה: "אם אין להם לחם שיאכלו עוגות". אבל יש לחם.
ראיון עם אריק טוסאן
זהו משבר מבני אך לא סופי. במהלך ההיסטוריה הקפיטליזם נקלע למשברים רבים – כי המשבר הוא חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית. אבל כדי להפוך את המשבר למשבר סופי או סופני יש צורך בפעולה פוליטית והמונית.
מאת רועי רז
לאחר 63 שנות ניסיון לגבש סולידארית את חברת המהגרים הקרויה "החברה הישראלית", הגיע הזמן לומר אמת – נכשלנו. לכישלון אבות רבים ואמתלות כפליים, החל מריבוד אתני המנכר בין יוצאי ספרד לאשכנז, בפערי הכנסה בין העשירון העליון לרוב המנוצל, ועד לקרע הדתי – אזרחי, המפיח נשמה באפה של שנאת החינם לעת מצוא. המסכה נקרעת מעל פני החברה מדי יום – לא עוד "כל ישראל אחים", או "ערבים זה לזה", אלא מאבק של האחד בשני על משאבים כלכליים, תוך מלחמה סקטוריאלית על שוויון בחלוקת הנטל.
מאת אשר פרוליך
במאמרים קודמים טענו שוב ושוב ש"מרקס צדק", והיום, כלכלנים בכירים ופרופסורים לא "מרקסיסטים" מאשרים זאת. מרקס צדק כשהסביר שהמשטר הקפיטליסטי מגדל בתוכו את הקברנים שלו: מעמד העובדים.
מאת אלעד לפידות
ההיסטוריה של הצדק החברתי בישראל תתחיל כאשר 300,000 האנשים שיצאו באוגוסט מתל-אביב יפגשו ויתאחדו לחברה צודקת אחת עם 300,000 אנשים שייצאו בספטמבר מרמאללה. נשמע בלתי-אפשרי? קשה להאמין מה 600,000 אנשים יכולים לעשות.
מאת עופר כסיף ואיימן עודה
עמדתנו ברורה: אנו לצד התנועה העממית, אשר נאבקת למען דמוקרטיה, צדק חברתי וחירויות האזרח, ואשר דוחה כל התערבות זרה בעניין הסורי ואת התלות באימפריאליזם, ונאבקת נגד הכיבוש הישראלי."
מאת איליה אמיר
חבורת האוהל הכינה נאומים רהוטים. המנגינה שלה כמעט משכרת. היא עומדת שם, מול רבבות ואומרת את הדברים הנכונים. באמת. אולם מרכיב מהפכני הכרחי, נדמה שחסר שם – אומץ. בינתיים ננסה להתאזר בסבלנות, אנחנו השועלים הותיקים והפיל שבאוהל. אבל, למען הסר ספק, השתיקה המוסכמת הזו מתחילה להיות בלתי נסבלת.
מאת גדעון ספירו
לממשלה יש כספים למכביר, אלא שסדר העדיפות שגוי. אין מנוס מחזרה על המנטרה, שמופיעה עוד במאמרי בביטאון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה משנת 1972: לקחת מתקציב הכיבוש והסיפוח, להעביר לרפואה, לחינוך, לדיור, כי "העם רוצה צדק חברתי", כסיסמת המחאה הנוכחית.
מאת חדוה ישכר
מדוע השתתקה הביקורת הפמיניסטית על הקפיטליזם מאז שנות השבעים? באותו רגע היסטורי שבו היה צריך להשקיע מאמצים בביקורת הכלכלה הפוליטית, פמיניסטיות רדיקליות עסקו בתרבותי. פמיניסטיות, שעבורן פמיניזם הוא קודם כל תנועה לצדק מגדרי, צריכות לגלות יתר עירנות להיסטוריה כדי ל"תפוס" את הרגע, בלי לאפשר לנשים המייצגות פמיניזם כוזב להסית אותנו מעקרונותינו ומיעדינו.
מאת ראובן קמינר
בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.