מאת אנדרה דרזנין
במצב כזה, אדם במדינת ישראל מביט סביב ושואל מאין יבוא עזרו. היה נדמה שהוא עשוי לבוא מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת הערבית-יהודית. והנה – כלום או כמעט כלום. אף גינוי לא נשמע אצלם כלפי שלושת תלייניה של חאלב. זהו חסר מטריד מאוד ולמרבה הצער הוא לא עניין חדש במק"י ובבל"ד.

מאת אנדרה דרזנין
דני, מספר שנים לאחר המלחמה, משהכיר בעוול שנעשה, לא נעצר בשלב ייסורי המצפון וכאב הלב אלא פנה לבנייתה של ברית יהודית-ערבית שתילחם מלחמה פומבית ויומיומית לתיקונו המעשי של העוול.

מאת ראובן קמינר

יש לקבוע שאין אפשרות בשלב זה לפתרון של מק"י. מק"י חוששת משום מה להגיד באופן ברור שהגשמת תכנית השלום שלה מותנה בשינוי יחסי הכוחות באזור ובהחלשה נוספת של ההגמוניה האמריקאית. תהליך שלום אמיתי שאינו משולב בשינויים חשובים באזור הנו אשליה.

מאת בנימין גונן
תרומת הקומוניסטים לקידום המערכה המעמדית להגנת זכויות העובדים מותנית ביכולתנו לרכוש את אמון העובדים, לגלות מסירות ודוגמא אישית. עשינו זאת בשנות שלטון המנדט הבריטי וגם במאבקים הידועים. היו אלו יוזמות שצמחו מלמטה ודרבנו את הנהגת ההסתדרות להתייצב לימין העובדים והמובטלים ולמלא את תפקידה.

מאת גדעון ספירו
הסופרלטיבים שהרעיפו עליו עוררו בי אי נחת. במיוחד צרם את אוזני האזכור כי אהב מאד מוסיקה קלאסית. אני מניח כי אהב, אבל השילוב בין גנרל מלחמות העסוק ביום בהרג בני אדם ובערב חוזר לביתו מתרווח על כורסתו ונרגע לצלילי מוסיקה קלאסית עושה לי צלצולים באוזן. אולי בגלל שאני פליט מגרמניה.

מאת הרב אליהו קאופמן
באמצע דצמבר הקר של 2013 הלך לעולמו – ובשיבה טובה, אחד מהקומוניסטים השורשיים האחרונים , החבר עוזי בורשטיין. בן 92 היה האיש במותו. הרבה עוד ייכתב על האיש , ואולי גם ע"י כותב שורות אלה אבל כרגע אני חפץ להדגיש נקודה אחת באיש הזה , שצריכה להיות מורה דרך לכל איש שלום באשר הוא.

מאת ראובן קמינר
מק"י קובעת שאין לפלסטינים שום ברירה ועליהם להישאר במלכוד האמריקאי-ישראלי עד אשר תחולל מק"י שינוי במדיניות הישראלית. אסטרטגיה גאונית זו שמוצעת על ידי מק"י היא פנטזיה גמורה שאין לה כל קשר למציאות כפי שהיא במזרח התיכון.

מאת אפרים דוידי
כמי שרואה את עצמו חלק מאותו שמאל מרקסיסטי, אני סבור שאלטמן וקמינר אינם מייצגים את השמאל המרקסיסטי – אלא את השמאל הדוגמטי. זו חשיבה המבוססת על שורה של אמנות ולאו דווקא על הניתוח המעמדי שביסוד המרקסיזם.

מאת ראובן קמינר
התוצאה של התסכול בנושא סוריה בקרב אנשים שפויים היא חיפוש מוצא של פשרה. אך ישנם אחרים שבוחרים להגביר את זרם ההשמצות והקללות כאילו חסרה לנו רטוריקה מתלהמת סביב הסכסוך בסוריה. על סוג זה של מגיבים שלוחי רסן נמנה מיודענו סלמאן מצאלחה.

מאת דב חנין
עקבתי מקרוב אחר המאמרים והתגובות שפורסמו בשבועיים האחרונים ב"גדה השמאלית" וברצוני להגיב, ובתמציות מרבית, על כמה מהטענות שהועלו בהם. ראשית כל,  אין שום מקום לאשליות בנוגע לטיבו האמיתי של המשטר בסוריה, משטר מדכא ומושחת. חשוב לתמוך במאבק העם הסורי לדמוקרטיה.

מאת בנימין גונן
גישתנו לשאלה הלאומית, לעומת זאת, היא מעמדית; אנו רואים את שורש הבעיה באנטגוניזם בין מעמדות, ולא בין לאומים. הן ליהודים, הן לערבים יש אויבים, אך הם אינם מוגדרים על פי הלאום. האויב הוא מעמדי, ומסוכן לשני העמים כאחד, שכן ההמונים בני שני העמים סובלים ממנו.