מאת חיים ברעם
הבטחתי לעצמי להימנע מעיסוק דקדקני בראיון במוסף "הארץ" מיום שישי שעבר, ומהדיאלוג כבד הראש, המשעמם והיומרני שנמרח עד לזרא על דפי המוסף. ידעתי בתוככי לבי שלא אוכל לקיים את ההבטחה הזו, חרף העובדה שמכרתי לעצמי נימוקים טובים, ושיננתי את הצורך לכתוב על נושאים יותר חשובים. כל כלי התקשורת ניסו לנתח את שערוריית המין במשטרה, ולמדנו מהמאמרים יותר על הכותבים מאשר על הנושא עצמו
מאת גדעון ספירו
אמריקה הגדולה המתפארת לא אחת בדמוקרטיה ובחופש העיתונות, לא מסוגלת להתמודד עם מאות אלפי מסמכי ההתכתבויות הפנימיות של משרד החוץ האמריקאי שחשף וממשיך לחשוף בעת כתיבת שורות אלו אתר ויקיליקס. הממשל וסוכנויותיו שכחו את אמרתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר
מאת חדוה ישכר
"מעשי התאכזרות", כותבים פיליפ גורביץ' וארול מוריס, "הם סיפור משעמם. שוב ושוב, לילה של גיהנום ועוד לילה של גיהנום, אותה שגרה ישנה חייתית, נואלת ומייגעת: להכריח אנשים לזחול; להכריח אנשים להיאנק, לתלות אנשים מהסורגים; לדחוף אנשים; להכות אנשים; להעמיד אנשים לקפוא במקלחת; להטיח אנשים אל הקיר; להביא אבות כבולים לפני בניהם ובנים לפני אבות"
מאת אילנה הרסטון
המשפט הזה – Yes We Can, But… – הוא מה שייזכר כנראה מעונת הבחירות 2010. כאשר ג'ון סטיוארט, מנחה ה-Daily Show, שאל את ברק אובמה אם השינוי הגדול שהבטיח היה למעשה תיקון קל, ענה הנשיא הרדוף שהוא מאמין עדיין שניתן לעשות שינוי דרך, אבל… (פרץ צחוק בקהל) זה יקח זמן. אין ספק שהבחירות היו מפלה לדמוקרטים, ואין ספק שגם כל הלקחים הלא נכונים יילמדו.
מאת חיים ברעם
יש להודות שעברתי חוויה רגשית ואינטלקטואלית מעניינת כאשר קראתי בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" את מאמרו של העיתונאי גדעון עשת, "אגודת חובבי הליכוד". לראשונה מאז 1995 קראתי בעיתון (שאיננו "העולם הזה" או "כל העיר") דברי אמת כאלה, פרי עטו של פרשן כלכלי חשוב, על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ועל מורשתו.
מאת חיים ברעם
לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית שקוראים לעתים גם את הטור הזה, קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל רדיקלי טוטאלי, לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים, שיש להם זיקה טבעית גם למאבק המזרחים בארץ, פוסלים את משאלתו של המשורר נתן זך להשתתף במשט שלום למען תושבי עזה הנצורים.
מאת גדעון ספירו
באחד מביקוריי בגרמניה בו השתתפתי ברב שיח על יחסי יהודים גרמנים ולקחים מהתקופה הנאצית, עלתה בין השאר השאלה האם היו גם נאצים אידיאליסטים, אנשים שהופעלו על ידי רעיון רוחני בו האמינו? סביב נושא זה התגלו חילוקי דעות מעניינים.
בשבוע שעבר פורסמה בהארץ כתבה של חיים לוינסון על החיים הטובים ביו"ש כפי שהם מוצגים לאחרונה לידוענים ולעיתונאים שמוזמנים לסיור מיוחד. במסע תדמיתי שנועד למתג מחדש את השטחים הכבושים, יוצאת מועצת יש"ע מגדרה על מנת להביא את הבשורה הפסטורלית של הכיבוש למדינת תל אביב. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שמדובר בשומרון ולא בטוסקנה השלווה. איזו פסטורליה נושבת מהכתבה! איזו התמוגגות מצד הידוענים!
"עברה שנה, ועוד שנה, ושום דבר לא השתנה", שר פעם יוסי בנאי, וחרף השינויים המאסיביים שפוקדים אותנו בעיקר מבחינה טכנולוגית, ניתן לומר את הדברים האלה עלינו גם הפעם. שוב נוסע ראש הממשלה בנימין נתניהו לפסגה ומשמיע רעשים אופטימיים שאיש אינו מאמין להם. על צבא הספקנים העצום נמנה גם נתניהו עצמו, ולכן התמונה שמצטיירת איננה רק [ קראו עוד ]
את צעדם המבורך של האמנים ואנשי התיאטרון, שהכריזו על סירובם להופיע בשטחים בכלל ובאריאל הכבושה בפרט, יש לקבל בהזדהות גלויה. על רקע ההיסטריה בימין וההתקרנפות במרכז הלאומני עלינו לגייס תמיכה מאסיבית בקרב קהל צרכני התרבות בישראל. אסור שהחרם על אריאל יהיה צעד בודד ויש לראות בו חלק מאסטרטגיה מובנית של השמאל להוביל שוב את הוויכוח [ קראו עוד ]
אתם מפלגים את העם, הם אומרים. למעשה, הם מתכוונים, אתם לא מסכימים איתנו. אתם אנטישמים, שונאי ישראל, שונאי עצמכם, הם אומרים. למעשה, הם מתכוונים, אתם מפרידים את עצמכם מאיתנו. אתם רואים בעצמכם קודם כל בני אדם, לפני שתביטו לעבר שיוכם הלאומי. אתם מאמינים בזכותו של כל אדם להגדרה עצמית ללא קשר למוצאו. זוהי מידה רעה בישראל, הם אומרים, מאפיין שלוקים בו רק הפתיים מהשמאל שאינם מבינים שבמציאות בה אנו חיים אל לך לשכוח מהם שורשיך האתניים. עליך לזכור שהם האלמנט היחיד שחשוב בתפיסתך את מהותך.
