מאת חיים ברעם
בשבוע שעבר הקדישה התקשורת את המקום ואת הזמן לפקיד אפור ומהוּה ששמו נתן אשל, שחרף כינויו "נתן החכם" מצטייר בעיקר כאיש תככים קטן וכמשׁרת החצר של הגברת שרה נתניהו. למרבה הצער, איבדו כולם חוש של פרופורציה בנושא הזה.

מאת חיים ברעם
כיוון שתופעת לפיד איננה מאיימת בכלל על נתניהו ועל הקואליציה האיתנה שלו עם הימין השמרני והימין הפשיסטי בישראל, חשיבותה פעוטה. הוא פשוט עוד עסקן, לא יותר טיפש ולא יותר זדוני מאלה שכבר נמצאים בזירה הפוליטית.

מאת ריקי פרנקל
דבר אחד ברור. אנשי העסקים אינם נכנסים לתקשורת כדי לעשות כסף. נהפוך הוא, הם מוכנים להחזיק כלי תקשורת, על אף ההפסדים הכספיים הכרוכים בכך. ואם תשאלו מדוע, התשובה פשוטה מאוד: כיוון שההחזקה בכלי תקשורת מאפשרת להם לשלוט על המידע המגיע באמצעותו לציבור.

מאת חיים ברעם
ברק מאיים להדביק מדינה שלמה בשגעון הגדלות שלו. הערכת הנזקים בנפש וברכוש אמנם מפחידה (לפעמים הפחד הוא יועץ מצוין) אבל האפקט שלה הוא זמני וחולף. רק תיאוריה חלופית מבוססת ומשכנעת יכולה להמיר את ההתבססות על פעולות צבאיות מטורפות במדיניות נבונה יותר.

מאת גדעון ספירו
ממשלת ישראל והימין הישראלי נכנסו לשנה היהודית החדשה, תשע"ב, בתחושת סיפוק גדולה. נתניהו חזר מעצרת האומות המאוחדות כסופרמן שחסם את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה, וכמי שהצליח "לגייר" את נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנשא נאום ציוני ימני, שגם שר החוץ ליברמן סמך את ידו עליו.

מאת חיים ברעם
נתניהו הוא ממשיך הטכניקה הרטורית של בגין ומורשתו הרעיונית של יצחק שמיר. באמצעות הסינתזה האומללה הזו ניתן אולי לעשות שלום עם אביגדור ליברמן ועם שלי יחימוביץ'. השבחים שנתניהו קיבל על האנגלית שלו, על כושר הדיבור ועל ההיסטוריוסופיה בנוסח אב"א אחימאיר רק מעידים על הגטו המדיני המחניק שבו אנחנו שרויים.

מאת חיים ברעם
ישראלים רבים נוטים למכור לעצמם אשליות כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים בעולם אכזר, שאיננו בדיוק נהדר. הממשלה כבר נשלטת על ידי ליברמן, המכתיב את יחסי החוץ והביטחון שלה, ואפילו מטיל את צִלו הכבד על המאבק החברתי הניטש כאן עכשיו. נתניהו איננו אלא מריונֶטה. לשליט קוראים ליברמן, ואת הסיפור על "עבד כי ימלוך" למדנו עוד בבית הספר היסודי.