מאת חיים ברעם
בגיל מסוים כבר קשה לנו להפנים חידושים כלשהם, שלא לדבר על המהפכה הטראומטית ברחובות, שמבשרת גם את היווצרותה של תרבות עממית שונה. קיימת במחאה קריאה גלויה לשוויון חברתי, ובתוך הסיסמאות מקופלת גם כמיהה עזה לשלום, לחיים נורמאליים וטובים. את קיץ 2011 נזכור לשנים רבות. בנינו ובנותינו עשו גדולות ונצורות בחודש האחרון, ואין לנו אלא להתבונן בהם בהשתאות ובאהבה.

מאת מתן קמינר
אז איפה אנחנו? האם אנחנו בעיצומה של חזרה מזויפת, המסתירה את דיכויים של הפלסטינים ואף משתתפת בו? או שמא מדובר בתחילתה של חזרה אמיתית, המאחדת ערבים ויהודים בתנועה עממית אנטי-קולוניאלית וגם אנטי-קפיטליסטית? האם ה"שעב" ב"א-שעב יוריד אסקאט א-ניזאם" וה"עם" ב"העם דורש צדק חברתי" יכולים להפוך לעם אחד – אולי לא רק בישראל ופלסטין אלא באזור כולו?

שינוי מבני בדרך למשק משגשג ולחברת רווחה סוציאל-דמוקרטית מחייבים את הרוב להכפיף את העשירים לא לגחמות כוחות השוק, אלא לציוויי הסולידאריות החברתית. רוב המהפכות שמנהיגיהן לא הגיעו לשלטון בזבזו את ההון הפוליטי הזמני שעמד לרשותם בדיוק בנקודה הזאת: היעדים לא הוגדרו, החשש מרדיקליות הביא למהילת הסיסמאות במלל כללי ולאובדן העוקץ הפוליטי שלהן.

מאת איליה אמיר
חבורת האוהל הכינה נאומים רהוטים. המנגינה שלה כמעט משכרת. היא עומדת שם, מול רבבות ואומרת את הדברים הנכונים. באמת. אולם מרכיב מהפכני הכרחי, נדמה שחסר שם – אומץ. בינתיים ננסה להתאזר בסבלנות, אנחנו השועלים הותיקים והפיל שבאוהל. אבל, למען הסר ספק, השתיקה המוסכמת הזו מתחילה להיות בלתי נסבלת.

מאת גדעון ספירו
לממשלה יש כספים למכביר,  אלא שסדר העדיפות שגוי. אין מנוס מחזרה על המנטרה, שמופיעה עוד במאמרי בביטאון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה משנת 1972: לקחת מתקציב הכיבוש והסיפוח, להעביר לרפואה, לחינוך, לדיור,  כי "העם רוצה צדק חברתי", כסיסמת המחאה הנוכחית.

מאת חיים ברעם
מי שרוצה שיכון בקריית גת או בקריית יובל או בפתח-תקווה חייב להפנים את העובדה שאריאל וקריית ארבע משגשגות על חשבונו, ולא מדובר רק על המיליארדים המושקעים בבנייה עצמה. אם המכנה המשותף הפוליטי בין שמאל לבין ימין מחייב אותנו להתעלם מסוגיית ההתנחלויות ולא לשתף את האזרחים הערבים, לא נתקדם אפילו צעד אחד קדימה. המחאה החברתית חשובה, אבל נוכל לשתף פעולה עם אחרים רק אם לא נשכח אפילו לשנייה מי אנחנו.