מאת שמואל אמיר
במבחן התוצאה בין הימין ושמאל, השמאל יצא בשן ועין. הוא וודאי לא הוכיח חוש מציאות או ראייה למרחוק. להפך, דווקא  אנשי ימין (ובעזרת רבים מן השמאל הציוני) הגשימו את מדיניותם בהצלחה מעל ומעבר למה שיכולנו לתאר לעצמנו בימים ההם.

מאת נדב שרון
האם ענתות דומה יותר לסדום או לגבעה שבבנימין, הידועה בגלל אותו מעשה נורא בפילגשה? מצד האלימות, כולל האלימות המינית, ענתות דומה לשני המקומות. אני לא בטוח איזה עונש גרוע יותר – הפיכתה של סדום או מלחמת האזרחים העקובה מדם אשר בה שילם גם העם כולו מחיר כבד כפי שהיתה בגבעה.

מאת חיים ברעם
כיוון שמר ברקת הוא הסוכן המובהק ביותר של מבשרי האפוקליפסה הדתית לאומנית, אין הרבה טעם בשבחים אודות פעילותו הנקודתית בחיי הבידור של העיר. עוד בית מרזח פתוח בשבת הוא הישג בלתי מבוטל, אבל הוא מתגמד לעומת החרפה הטמונה בנישול אחרים, ובאשמתו הברורה של ראש העיר בשפיכת דמים הבלתי נמנעת בעתיד.

מאת ראובן קמינר
אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

מאת חיים ברעם
בסוכות מגיעה שעתה של הסינתזה: התהליך הדיאלקטי (תזה, אנטי-תזה וסינתזה) מבשיל עד תום, והנטייה לכתיבה מאוזנת ורצינית היא דומיננטית.

מאת ראובן קמינר
מצאלחה ואלגזי היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית.

מאת ראובן קמינר
יתכן שהדבר לא נעים, אך הגיעה שעת האמת. ויש לומר את האמת בשפה בהירה ואמיצה. הפקרת פלסטין לשם סיפוחה לארץ ישראל הגדולה מתנהלת תחת אפוטרופסותה של ארה"ב ובעזרתה הפעילה. מסיבותיה האנוכיות והאימפריאליות, ארה"ב בהנהגת ברק אובמה מוכנה לבגוד בפלסטינים בגידה צבועה ביותר.

מאת חדוה ישכר
ההשתתפות בהפגנת התמיכה בהכרה הבינלאומית במדינת פלסטין לא היתה מובנת מאליה לרבות מאתנו. אבל הסכמנו בינינו שלאחר שנים ארוכות של מאבק משותף נגד הכיבוש לא יכולנו שלא להיות כאן ביום הזה מתוך הזדהות עם חברותינו הפלסטיניות הכמהות לעצמאות לאומית. וברגע שכזה אפשר להניח את הפוליטיקה המעשית בצד ולהתמסר לחזון ולתקווה.

מאת רועי רז
לאחר 63 שנות ניסיון לגבש סולידארית את חברת המהגרים הקרויה "החברה הישראלית", הגיע הזמן לומר אמת – נכשלנו. לכישלון אבות רבים ואמתלות כפליים, החל מריבוד אתני המנכר בין יוצאי ספרד לאשכנז, בפערי הכנסה בין העשירון העליון לרוב המנוצל, ועד לקרע הדתי – אזרחי, המפיח נשמה באפה של שנאת החינם לעת מצוא. המסכה נקרעת מעל פני החברה מדי יום – לא עוד "כל ישראל אחים", או "ערבים זה לזה", אלא מאבק של האחד בשני על משאבים כלכליים, תוך מלחמה סקטוריאלית על שוויון בחלוקת הנטל.