מאת תאיר קמינר
אתה לא מכיר אותי, אבל אני מרגישה שאנחנו ממש קרובים. במשך 20 הימים האחרונים לבשתי את החולצה שלך. זו שהיתה שלך לפחות, כששירתת בצבא האמריקאי. תבין, אני יושבת בכלא הצבאי של הצבא הישראלי. והמדים שלנו, מדי האסירים בכלא הצבאי, נתרמו על ידי המדינה שלך למדינה שלי.

מאת זכי חלט
המחברים מציגים לקורא את תולדות החיים הכלכליים של יהדות המזרח התיכון ואירופה לאורך 14 מאות, וחושפים תמונה שהיא ללא ספק חדשה למרבית הקוראים מהיותה שונה מהותית מהנרטיב השגור והמוכר שהוא הבסיס להיסטוריוגרפיה של עם ישראל.

מאת חדוה ישכר
יולי 1985 היה רגע היסטורי ממשי, ובה בעת צומת מטפורי שבו נפגשו בישראל קפיטליזם חדש פוסט-תעשייתי, רעיונות ניאו-שמרניים ואינטרסים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים. קריאה פמיניסטית בנסיבות אותו הרגע מעלה שאלות מרתקות

מאת גדעון עשת
מה שמעניין הוא מה שקרה ב"הארץ/דה מרקר". למעט שטרסלר ששמר על קו ימני כל שאר הכותבים בעיתון התייצבו מאחורי המרת הדת של רולניק שגילה כי הבעיה העיקרית של כלכלת ישראל היא הריכוזיות.

מאת תאיר קמינר
להתגייס לצבא זו החלטה בעלת משמעות פוליטית. אבל כולם שוכחים (או בוחרים לשכוח) שזו החלטה וגם שוכחים שהיא מאוד פוליטית. ההחלטה לשתף פעולה, לתרום את חלקי, הקטן והשולי או הגדול והמשמעותי למפעל הכיבוש – היא החלטה פוליטית.

מאת אלי אמינוב

בכך שהסירו מתוכניותיהם וממצעיהם את הדרישה לחילוניות, ויתרו על מרכיב אינהרנטי של הדמוקרטיה. כניעה זו לפונדמנטליזם פוגעת פגיעה אנושה בתכנית להקמת מדינה דמוקרטית שוויונית ובלתי גזענית.

מאת חיים ברעם
כבר שנים שלא שמעתי נאום כמו זה של חבשוש: מונחים כמו "ערכים" ותרבות עובדים התמזגו בהרמוניה מופלאה, והפכו כמעט לקינה על העבר שאיננו עוד.

מאת חיים ברעם
אנשי הימין דואגים בדיוק כמונו, ואולי אפילו יותר. תוך כדי שהם ממיטים עלינו אסון בלתי הפיך, גם הם מקוננים על מר גורלם.

מאת תאיר קמינר
ברגע שהיא סיימה להקריא את הכתבות, אחת הבנות פנתה אלי: תאיר, אפשר לשאול אותך שאלה?. בוודאי, אמרתי. מכאן ואילך הסקירה הפכה להיות פחות או יותר בנושא הסירוב שלי, והקשר שלו לאקטואליה.

מאת דב חנין
תנאי החיים של מרבית בני הדור שלי – הם טובים יותר משל דור ההורים שלנו. אבל האבסורד הוא, שהם גם טובים יותר משל דור הילדים שלנו. כל ההישגים של מדינת הרווחה שאני גדלתי בה פירקו הממשלות בשלושת העשורים האחרונים.

מאת חיים ברעם
'ידיעות אחרונות' נחשב אז לצהוב ורודף סנסציות, אבל לעומת הגישה ההיסטרית והלאומנית של היום העיתון היה נקי ואפילו אנין דעת. בעיקר בלט היעדרם של הטיפשים.