מאת דב קולר

"איך נלחמים בגזענות אחרי מלחמה?" זו השאלה שעמדה במרכז כנס הגליל הערבי-יהודי הראשון למאבק בגזענות, ולמען חיים משותפים.

מאת חיים ברעם

הכוחות שאינם זקוקים לשינוי חברתי כלשהו אינם מסוגלים למאבק כוחני נגד הממסד של ההון והשלטון. הכורח להשיג שלום בר-קיימא ולהגיע לשוויוניות מתקבלת על הדעת בשכר ובחלוקת ההון נובע מאותן בעיות קיומיות ומאותה אידיאולוגיה.

גדעון ספירו

יוטה ויורגן הם החלום הרטוב של מנגנוני התעמולה הישראלית. אנשים בעלי תודעה דמוקרטית וליברלית, תומכים בישראל, ומשתתפים בהפגנות למענה. ואז הם רואים את ההפגנות בישראל עם הצעקות "מוות לערבים", ו"נשים יהודיות ליהודים בלבד", ושואלים עצמם: הזו ישראל שאנו תומכים בה?

מאת עודד גולרייך

המסה מציגה שורה של פרספקטיבות, חלקן מפתיעות, על החברה וההיסטוריה המודרנית. הפרספקטיבות מעוגנות בהשקפת העולם המרקסיסטית, ויש בהן רעננות ויצירתיות רבה, אלא שקשה למצוא בהן מדריך למחשבה פוליטית וודאי שלא לפעולה פוליטית.

מאת חיים ברעם

מעשי השחיתות האמיתיים או המדומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו צפים ועולים שוב, הדוקטרינה המדינית שלו התנפצה לגמרי, ועדיין עלובי הנפש מהמרכז הלאומני סבורים, שאין לו תחליף. כך הפכה הפוליטיקה הישראלית לפתטית.

מאת גדעון עשת

כלכלת ישראל מעולם לא עמדה בנטל הצבאי. ישראל היא "מקרה סעד" ביטחוני מיום הקמתה. תמיד היה והווה "סיוע ביטחוני" – בעיקר אמריקאי – שהקל מאוד על הנטל הזה. ואין זה רלוונטי כלל אם הסיוע נשא כותרת ביטחונית או כלכלית. לכסף לא היה ריח.

מאת שמואל אמיר

שלום עושים עם אויבים. ישראל יודעת זאת, אך היא גם יודעת ששלום אמיתי כרוך ביציאה מן השטחים הכבושים. לכן היא מציגה את החמאס כ"ארגון רצחני" שאינו מוכן לעשות שלום.

מאת חיים ברעם

יותר ממאה שנים של יחצנות-על שהסתירו בהצלחה את אופיו החמקני והאלים של מבצע הנישול והכיבוש, נראים עתה מיותרים לראש הממשלה. האקלים הרעיוני השולט עתה בעולם מאפשר שילוב אלים של שוד העניים לטובת העשירים עם הפעלת כלי נשק סדיסטיים על המוני בני אדם.

מאת איתן קלינסקי

מול יהדות מכוערת, אותה הציג הרב נעם פרל בהתפייטות מבחילה ומבעיתה, מעל במת שירת יהדות של שלום ישירו משוררים ברובם צעירים שירה אחרת, את שירת החכם באדם בספר קוהלת פרק ט' "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה… טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב"

מאת חיים ברעם

בתוך הענן הרעיל שירד על כולנו במהלך הקיץ הנתעב הזה, הפכה הפסימיות לפולחן המשותף של כל אנשי השמאל בישראל. לעתים דומה שכל חיוך שאנחנו משחררים לאוויר העולם מעליב את הרוב העצוב, בתוך המיעוט שאיבד את עולמו.

מאת עודד גולדרייך

בשבועות האחרונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות המלחמתיים המחרידים והאקלים החברתי החונק, מתגברות התהיות הכנות על אפשרות שינוי המציאות הפוליטית והחברתית. נראה לי שיש מקום להרחיב את הדיון ולהתייחס לשאלה בפורום רחב יותר.